החלטה
לפני בקשה מכח סעיף 52(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, מכוחה בהמ"ש מתבקש להורות על העברתו של המבקש למוסד גמילה סגור.
המבקש משתמש בסמים מזה שנים. למבקש עבר פלילי, לרבות עבר הקשור קשר ישיר לשימוש בסמים כאמור.
ביום 5/10/2012 המבקש ניסה להזריק לעצמו סם וביקש מבת זוגתו שתסייע לו. כאשר סירבה, איים עליה שאם היא תזמין משטרה "הוא ישחט אותה". בת הזוג התלוננה – וכנגד המבקש הוגש כתב אישום (ת.פ. 3681-10-12) המייחס לו עבירת איומים כלפי בת זוג (להלן: "התיק הפלילי הראשון").
בד בבד עם הגשת כתב האישום – הוגשה בקשה לעצור את המבקש עד תום ההליכים (מ"ת 3685-10-12). לאחר קבלת תסקיר משירות המבחן, אשר התייחס, בין היתר, למידת יכולתו של המבקש להשאר נקי מסמים – החליט בהמ"ש שדן בבקשה להורות על מעצר בית, בבית של אביו של המבקש, בפיקוח האבא ושני אחיו. המבקש החל את מעצר הבית ביום 21/1/2013. בהחלטה משלימה נקבע כי הוא יוכל לצאת ממעצר הבית כל יום על מנת להגיע לבית הגפן לנטילת תחליף סם (להלן: "תנאי השחרור").
ביום 10/3/2013 התקיים דיון בתיק הפלילי הראשון, המבקש הודה בעובדות כתב האישום, הורשע בהתאם, ונקבע מועד לטיעונים לעונש, ליום 10/6/2013, לאחר הגשת תסקיר לעונש.
בעודו ממתין לדיון שבו ישמעו הטיעונים לעונש – היה המבקש אמור להשאר במעצר הבית כפי שתואר מעלה (בבית אביו).
אלא שביום 3/4/2013 ככל הנראה הפר המבקש את תנאי השחרור. מתיק החקירה עולה שבאותו הבוקר, לאחר קבלת תחליף הסם במרכז הגפן, המבקש לא חזר לבית של אביו, אלא המשיך להסתובב בשכונת הדר ואף הגיע לביתה של המתלוננת. המתלוננת אמנם לא היתה בבית ולא ראתה את המבקש, אך מישהי התקשרה אליה והודיעה לה שהמבקש הגיע לביתה. לא ברור מדוע המתלוננת לא התקשרה מיידית למשטרה, אך בכל אופן אביו של המבקש, שמשמש כמפקח – הוא אשר התקשר למשטרה ודיווח שהמבקש לא חזר הביתה. או אז נעצר המבקש – ולטענת המשטרה, במהלך המעצר הוא השתולל, צעק וקילל את השוטרים ואף איים על אחד מהם.
לנוכח האמור מעלה – הוגש כתב אישום נוסף כנגד המבקש (ת"פ 12317-04-13, להלן: "התיק הפלילי השני") בו מיוחסות לו עבירות של הפרת הוראה חוקית ואיומים (כלפי השוטר).
אף כאן הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים (במסגרת התיק הנוכחי). בדיון הוסכם שקיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר ולאור העובדה שלא ניתן היה להציע חלופת מעצר (כיון שהאבא והאחים לא הסכימו שהמבקש ישוב למעצר הבית בפיקוחם באותה העת) – התקבלה בהסכמה הבקשה למעצר עד תום ההליכים (ביום 8/4/2013).
נתון רלבנטי נוסף הינו שבתיק הפלילי השני, נקבעה הקראה מפורטת ליום 10/6/2013.
עתה, הוגשה בקשה להורות על העברתו של המבקש למוסד "בית חם" בקרית אתא. בבקשה הוסבר כי בני המשפחה פנו ביוזמתם למוסד, כי ביום 12/4/2013 בוצע איבחון למבקש על ידי נציג המוסד בבית המעצר קישון וכי המוסד מסכים לקבל את המבקש לטיפול גמילה מיידית.
המדינה מתנגדת לבקשה ופרטה את נימוקיה בדיון שהתקיים.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים – מצאתי שלא אוכל לקבל את הבקשה.
ההלכה לגבי האפשרות לשלוח נאשמים למוסד גמילה בשלב המעצר ולא בשלב גזירת העונש, סוכמה בבש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סוויסה (21/3/2011), ואביא להלן את עיקרי ההלכה:
"הכלל הוא, כי העיתוי הראוי לגמילה מסמים הוא בשלב גזירת הדין וריצוי העונש ולא שלב המעצר. לכלל זה חריג בהתקיים שלושה או שניים מהתנאים המצטברים הבאים והם: א. כאשר הנאשם החל בגמילה עוד לפני שביצע את העבירה שבגינה נעצר; ב. כאשר פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה הוא גבוה; ג. כאשר יש בהליך הגמילה כדי ליתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת מן הנאשם. התנאי הראשון הוא החריג העיקרי, אך רשאי ביהמ"ש להורות על שחרור לחלופת גמילה גם כאשר התנאי השני והשלישי מתקיימים במצטבר מבלי שהתקיים התנאי הראשון.
מבלי להתיימר למצות את כלל השיקולים הצריכים לעניין, בבוא ביהמ"ש לבחון אם הנאשם נכנס תחת אחד החריגים לכלל, שומא עליו להביא בחשבון את השיקולים הבאים:
א. האם הנאשם החל בגמילה עוד לפני שביצע את העבירה שבגינה נעצר. למיצער, יש לבחון אם הנאשם הביע במעשה ובהתנהגות את רצונו להתחיל בהליך גמילה עוד לפני המעצר. הטעם לחריג זה הוא כפול: הן הרצון שלא להפסיק את ההתקדמות החיובית שכבר הושגה בתהליך השיקום והן מאחר שהדבר מצביע על אמינות הכנות והרצון שמפגין הנאשם בנוגע להליך הגמילה.
ב. סיכויי הצלחת הטיפול, מידת התאמתו ומוכנותו של הנאשם לטיפול גמילה. תנאי ראשוני הוא, שהנאשם אכן מכור לסמים. בנוסף, יש לבחון גם אם יש קשר בין העבירות המיוחסות לנאשם לבין התמכרותו לסמים; בבחינת סיכויי הצלחת הטיפול יש משקל לכנות רצונו של הנאשם להיגמל. יש להשתכנע בקיומו של רצון אמיתי שאינו מוּנע מציפייה לרווח משני, קרי, מניסיון להימנע ממעצר. אין לשלול את האפשרות כי מתוך שלא לשמה יגיע לשמה; כיוון שלעיתים יש פער בין הרצון לבין היכולת של הנאשם יש לבחון אם פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה הוא בעל הסתברות גבוהה. מכאן, שדרך המלך, בבחינת תנאי יסודי למתן צו מבחן לטיפול גמילה, היא המלצת שירות מבחן, שהוא הגוף המקצועי המרכז את המידע הנדרש לקבלת החלטה אם הנאשם מתאים לעבור טיפול גמילה.
ג. גילו של הנאשם והזדמנויות גמילה שניתנו לו בעבר. שני נתונים אלה מהווים שיקולים העומדים בפני עצמם, אך גם כחלק ממערך הנתונים הנצרך לשם הערכת סיכויי הגמילה. כאשר בבחור צעיר עסקינן, הנטייה היא ליתן לו הזדמנות להיחלץ מנגע הסמים. לא כך לגבי נאשם שכבר נמצא שנים ארוכות במעגל הסמים או נאשם שקיבל כבר בעבר, במיוחד בעבר הקרוב, הזדמנות או מספר הזדמנויות לגמילה ולמרות זאת חזר להשתמש בסם. נאשם כזה אינו ראוי לכאורה לקבל הזדמנות נוספת, או שיש בכך כדי להוות אינדיקציה לכך שאין הסתברות גבוהה להצלחת הליך הגמילה הנוכחי.עם זאת, יש לזכור כי קשה ההתמכרות לסמים כספחת, ולא כל מי שאינו מצליח בניסיון ראשון, שלישי או חמישי, ננעלו בפניו שערי גמילה.