גזר דין
1.הנאשם הודה בפני בביצוע עבירות של פריצה לעסק והיזק לרכוש במזיד.
כך לאחר שהודה כי ביום 9/10/07 התפרץ ביחד עם אחר למינימרקט בעפולה, לאחר שפירק מסגרת של חלון בעזרת מברג ושבר את הזכוכית; גנב מתוכו 13 בקבוקי שתייה חריפה; ופתח במנוסה בעת שלמקום הגיעה ניידת משטרה. בתוך כך הודה כי כתוצאת האמור נגרמו למינימרקט נזקים בסך 758 ₪.
2.עם הודאתו הוסכם בין הצדדים כי שאלת הרשעתו של הנאשם תידון במועד גזר הדין. כן הוסכם כי קודם לגזירת דינו יתקבל בעניינו של הנאשם תסקיר קצין מבחן, במסגרתו תיבחן גם שאלת הרשעתו, אך זאת מבלי שהאמור בו יחייב מי מהצדדים בהמלצותיו.
3.תסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו, ולאחר האמור, העלה כי הנאשם הינו כבן 21, בן להורים גרושים, אשר סיים 12 שנות לימוד ומשרת כיום כחייל סדיר בחיל הים.
מפקדיו דיווחו כי מדובר בחייל ללא דופי, בעל נתונים גבוהים, המגלה אחריות ואכפתיות בביצוע תפקידו כטכנאי "תא לחץ" במכון לרפואה ימית, אותו הוא מבצע מזה כשנה וחצי.
עוד העלה התסקיר כי הנאשם לקח אחריות מלאה על מעשיו והבין כי טעה וכי הוא ראוי לענישה. לדבריו היה נתון באותה עת במתח נפשי על רקע מריבה עם אביו (המתגורר כיום בחו"ל). בהקשר זה התרשם שירות המבחן כי האחריות הרבה שנוטל עליו הנאשם כלפי משפחתו נוכח דמות האב החסרה, היא הבסיס לקושי שלו לבוא במגע עם תכנים רגשיים.
שירות המבחן התרשם כי המדובר בצעיר המתנהל בדרך כלל במסלול חיים נורמטיבי, ואשר מעורבותו בעבירה נגרמה על רקע מצבו הרגשי באותה העת ובשל דינמיקה משפחתית מורכבת. במצב דברים זה, נוכח העובדה כי הוא נעדר עבר פלילי; כי לא נפתחו נגדו כל תיקים מאז ביצוע העבירה שבנדון – ומזה כשנתיים וחצי; ההערכה כי ההליך הפלילי סייע לו לסמן את הבעייתיות שבמעשיו, והאחריות המלאה שלקח עליהם; כמו גם החשש כי הרשעתו תפגע בסיכוייו התעסוקתיים בעתיד, המליץ שירות המבחן להימנע מהרשעתו.
תחת זאת המליץ להשית עליו ענישה גמולית במסגרת צו של"צ בהיקף 120 שעות, תוך שהדגיש כי ענישה כנ"ל תתאים במקרה זה מן ההיבט החינוכי, ההרתעתי והעונשי.
4.נוכח המתואר ביקש ב"כ הנאשם לאמץ את המלצת שירות המבחן במלואה, תוך שהדגיש את סבירותה בנסיבות המקרה שבנדון. עוד הדגיש כי הנאשם עומד בכל הקריטריונים שנקבעו בהלכת תמר כתב.
בהתאם ביקש לשקול לטובתו את העובדה כי העבירה בוצעה ממש על סף הבגירות (בהיותו כבן 18 וכמה חודשים), טרם גיוסו לצה"ל, כאשר שירותו בצה"ל והמלצות מפקדיו מעידים כי התנהגותו החד פעמית הייתה יוצאת דופן ואינה מאפיינת את אישיותו.
עוד ביקש לשקול לטובתו את העובדה כי הוא נעדר עבר פלילי וכי מדובר במעשה יחיד; את הודאתו המיידית במשטרה; את לקיחת האחריות המלאה וחרטתו הכנה, כמו גם את העובדה כי מדובר בעבירה מהמדרג הנמוך, שבוצעה ללא כל תחכום וללא גרימת נזקים כבדים.
בנוסף ביקש להדגיש כי הנאשם עומד בפני סיום שירותו בצה"ל, וכי הרשעה עלולה לפגוע בעתידו. נוכח המקובץ שב וביקש לאמץ את המלצת שירות המבחן, תוך שהדגיש כי שירות המבחן לקח בחשבון שמדובר בחייל, וחזקה כי ידע להתאים לו תוכנית אותה ניתן לבצע במקביל לשירות הצבאי. יחד עם זאת ביקש לדחות במידת האפשר את ביצוע השל"צ בשמונה חודשים, עד לסיום שירותו של הנאשם.
5.מנגד ביקש ב"כ המאשימה להשית על הנאשם מאסר מותנה, וקנס וכן פיצוי למתלונן בגובה שיעלה על גובה הנזק שנגרם בפועל.
כך בשים לב לחומרת העבירות, וביתר שאת כאשר בוצעו באור יום, וכך בשים לב לעובדה כי נסיבות ביצוען מעידות על תכנון מוקדם ודבקות במטרה.
כך גם לאור הפרמטרים שנקבעו בהלכת תמר כתב, וכך אף לאור העובדה כי המלצת שירות המבחן היא לעולם בגדר המלצה, כאשר בית המשפט הוא המופקד על הראייה הכוללת, ובכלל זה אינטרס הציבור והעדפת שיקולי הרתעה על פני שיקוליו האישיים של הנאשם.
כך או כך נטען כי אין לקבל את המלצת המבחן לעניין צו השל"צ, כיוון שברי שכחייל לא יוכל הנאשם לבצע את העבודות, וכאשר אין מקום להורות על דחייתן עד למועד שחרורו.
6.בידוע כי ככלל, משקבע בית המשפט כי נאשם ביצע את העבירה שיוחסה לו – בין משום שהודה במיוחס לו ובין משום שאשמתו הוכחה כנדרש – ירשיעו בדין, ויגזור את עונשו. (ע"פ 9262/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4), 869 (להלן: "עניין פלוני"); ע"פ 8315/07 מזרחי נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1), 1201). זאת כמתחייב ממהותו של ההליך הפלילי, שעיקרו אכיפת חוק שוויונית, בה מביעה החברה סלידתה ממעשה העבירה שביצע הנאשם ומקווה להשיג הרתעה אישית וכללית.
ההרשעה, לא רק שמבטיחה את האפקטיביות וכוח ההרתעה של הנורמה הפלילית בצד שמירה על ערך השוויון בפני החוק (ראו ע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 31/12/07, פורסם ב"נבו"), אלא שהיא אף חלק ממידת העונש (ראו ע"פ 8927/06 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 14/10/07, פורסם ב"נבו").
7.בצד הכלל האמור נקבע חריג, המאפשר לבית המשפט להימנע מהרשעתו של נאשם, במקרים נדירים ומיוחדים, בהם הוא מוצא כי "אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה" (ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל, תק-על 85(3), 737), וכדברי כב' השופטת (כתוארה דאז) ד' בייניש בעניין פלוני הנזכר (בעמ' 875):