החלטה
1.כנגד המשיב הוגש כתב אישום אשר מייחס לו עבירות של נשיאת נשק שלא כדין, החזקת נשק שלא כדין וקבלת נכסים שהושגו בפשע, והכל לפי חוק העונשין התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").
2.בכתב האישום נטען, כי במועד לא ידוע בשנת 2007, הצטייד המשיב בכלי נשק ותחמושת גנובים, ביודעו כי בפשע נגנבו, הכוללים שני אקדחים ומחסניות המכילות תחמושת חייה, אותם הטמין בחדר השינה בביתו.
5129371
3.עם הגשת כתב האישום,הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים.
בדיון מיום 25.7.10, בפני כב' השופטת הלמן, הסכים ב"כ המשיב לקיומן של ראיות לכאורה בעבירות העיקריות של החזקת ונשיאת הנשק וכן לקיומה של עילת מעצר החלה בעבירות אלו, וטען כי יש מקום לשחרר את המשיב לחלופת מעצר שתאיין את מסוכנותו.
כב' השופטת הלמן, קבעה כי העבירות בהן מואשם המשיב הינן חמורות מטבען ומצביעות על רמה גבוהה של מסוכנות הנשקפת מן המשיב. עוד קבעה כי גרסת המשיב לגבי הדרך בה הגיעו לידיו כלי הנשק, מעוררת ספקות. מנגד קבעה כי החזקת הנשק תקופה ארוכה מבלי לעשות בו שימוש, כמו גם אורח חייו הנורמטיבי ככלל של המשיב מטים את הכף לטובת שחרורו בחלופת מעצר. על כן הורתה כב' השופטת הלמן על הזמנת תסקיר מעצר בעניינו של המשיב.
דיון והכרעה
4.אין חולק כי עבירות הנשק בהן מואשם המשיב, הינן עבירות חמורות. עבירות בנשק, כשכלי נשק רבים מוחזקים שלא כדין בידי אזרחים, הפכו למכת מדינה של ממש. יש בתופעה זו יותר מסימן אחד לדאגה בעיקר בשל הסכנה הטמונה בהחזקת נשקים בידי אנשים לא מורשים, ובמיוחד כשהנשק נגיש, השימוש בו נעשה קל יותר, ובהמשך תוצאותיו הרות אסון.
החזקת נשק בידי אזרחים טמון בה סיכון עצום, והסיכון מקבל משנה תוקף כשאותו נשק מוחזק בידי אנשים בלתי מורשים כשהנשק כולל תחמושת חייה ומוכן לירי. יתרה מזאת, נשק כזה עלול להתגלגל ולהגיע לגורמים פליליים או עוינים, דבר אשר יש בו כדי להביא לפגיעה חמורה בציבור, ועלול חס וחלילה לגרום לאסונות של ממש בחיי אדם, בפרט בתקופה הנוכחית בה שרויה המדינה, והמצב הבטחוני הקשה שבו בטחון הציבור עומד בסכנה של ממש, ובעניין זה לא אחת נאמר על ידי בית המשפט העליון:
"משקלה של הסכנה שבהחזקת נשק למטרות אלה, כבד ביותר ומטה בדרך כלל את הכף לכיוון מעצר, לפיכך על מחזיק הנשק המבקש לפדות עצמו מן הכליאה להביא טעמים כבדי משקל שיצדיקו את חלופת המעצר (ראה בש"פ 2262/99 גוייטים נ. מ"י, תקדין עליון 99 (2) 412).
אולם, על אף חומרת העבירות המיוחסות למשיב, נקבע לא אחת בפסיקה, כי ראוי שכל מקרה יבחן בנפרד בהתאם לנסיבותיו הייחודיות:
"כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה" (ראה בש"פ 3442/98 מדינת ישראל נ' אייל מלכה, תק-על 98(2), 1161).
עוד הדגיש בית המשפט העליון כי:
"המעצר אינו מקדמה על חשבון העונש ואינו מיועד להשיג מטרה של הרתעה וכל מקרה נבחן לנסיבותיו הן באשר לקיום ראיות לכאורה והן באשר לאפשרות להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של נאשם פחותה (הוראות סעיף 21 (ב) (1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו – 1996). אכן כל מקרה צריך להיבחן לנסיבותיו ועל אחת כמה וכמה בשלב ההחלטה על מעצר עד תום ההליכים, עת עומדת לנאשם חזקת חפות" (בש"פ 2506/05 תומר טקשה נ' מדינת ישראל, תק-על 2005 (1) 4872).
המשיב הינו אדם בן 45, נשוי ואב ל-3 בנות. בעברו של המשיב הרשעה אחת בלבד משנת 1995 ודומה כי המדובר באדם שאורח חייו נורמטיבי.
תסקיר המעצר שהוגש בעניינו של המשיב הינו חיובי. שירות המבחן התרשם כי למשיב יכולת להתבונן באופן התנהלותו ובבחירותיו השגויות וכן כי המדובר באדם המקיים אורח חיים יציב, אחראי ובמסגרת החוק בדרך כלל, תוך יכולת למיקוד שליטה פנימי, מודעות, הכרה, לקיחת אחריות על מעשיו והפקת לקחים. עוד התרשם שירות המבחן כי המשיב ידע לנתב במהלך חייו, את צרכיו לכוח ולשליטה באופן אדפטיבי ולא זיהה אצל המשיב דפוסי חשיבה אלימים ועבריניים.
נוכח האמור, העריך שירות המבחן, כי באם תמצא חלופה ראויה עבורו, יוכל המשיב לשמור על צווי בית המשפט, על התנאים המגבילים ובכך להפחית את הסבירות להישנות התנהגות פורצת גבולות. שירות המבחן נמנע מלהתייחס לחלופה ספציפית כיוון שטרם עלה בידו לפגוש בערבים המוצעים.
בדיון שבפני הופיעו שתי הערובות המוצעות, שאחת מהן היא אימו של המשיב והשנייה שכנת האם, התרשמותי הכללית הינה שהמדובר בערבות אמינות ומהימנות, אשר מנהלות אורח חיים נורמטיבי, וכן המודעות לגודל האחריות ולמשמעות התפקיד שהן לוקחות על עצמם ומסוגלות להוות חלופת מעצר הולמת עבור המשיב.