החלטה
נגד הנאשמים הוגש כתב אישום מתוקן אשר ייחס לכל הנאשמים , באישום הראשון, עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שוד מזוין בחבורה, החזקת סכין שלא כדין ואיומים בצוותא. באישום השני, שיוחס לנאשם מס' 1 בלבד, יוחסה לו עבירה של שיבוש הליכי משפט ובאישום השלישי יוחסה לנאשם מס' 1 בלבד עבירה של הדחה בחקירה.
כתב האישום המקורי הוגש נגד הנאשמים מס' 1 ו- 2 בלבד ובהמשך הוא תוקן והגש , כאמור, נגד כל שלושת הנאשמים.
בישיבת יום 10.11.10 הופיע רק ב"כ הנאשם מס' 2 והתקיימה הקראה פורמלית, כאשר ב"כ המאשימה ציינה כי מעורב שלישי נעצר ובימים הקרובים יוגש כתב אישום מתוקן.
בישיבת יום 1.12.10, לאחר הגשת כתב האישום המתוקן, לא היתה התייצבות מטעם המאשימה והסניגורים ביקשו למחוק את כתב האישום, בהתאם להוראות סעיף 133 לחוק סדר הדין הפלילי. הבקשה נדחתה והתקיימה הקראה פורמלית גם בעניינו של הנאשם הנוסף.
בישיבת יום 14.12.10 חזרו הסניגורים על הבקשה לבטל את כתב האישום. ב"כ הנאשם מס' 3 טען כי דחית הדיון משמעה המשך פגיעה בזכויות הנאשמים, כאשר הם נתונים במעצר ומבלי שחלה התקדמות בעניינם. לטענתו, נציגי המאשימה אינם מתייצבים לדיון מטעמים כלכליים בלבד, כאשר מנגד נפגעות זכויות הנאשמים החוסות תחת המטריה של חוקי היסוד. לטענתו, משנציג המאשימה לא הופיע לדיון, אין זאת כי המאשימה סבורה כי אין ענין ציבורי באישום ומן הראוי להורות על ביטול כתב האישום.
הסניגורים האחרים הצטרפו לטענות אלה , כאשר ב"כ הנאשם 1 כי לבית המשפט אפילו אין שיקול דעת והוא מחוייב בביטול כתב האישום.
סעיף 133 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כך:
"לא התייצב תובע במועד שנקבע למשפט על אף שהודע לו המועד, ובית המשפט לא ראה לדחות את המשפט למועד אחר, ינהג בית המשפט כאמור בסעיף 94, כאילו חזר בו התובע מהאישום, אולם רשאי הוא להרשיע את הנאשם בעבירה המתגלית מן העובדות שהודה בהן או שהוכחו ולגזור את דינו".
הנה כי כן – בראש ובראשונה מורה הסעיף על דחית מועד הדיון למועד אחר ורק במידה ובית המשפט לא מצא לעשות כן – כברירת מחדל – יבוטל כתב האישום. מכאן שאין בסיס לטענה כאילו שלבית המשפט אין שיקול דעת באשר להחלטה כיצד עליו לנהוג עקב אי התייצבות תובע.
ובאשר לאופן הפעלת שיקול הדעת, עניין זה נידון בבש"פ 8122/99 מדינת ישראל נ' מסיכה שמעון, תק-על 99(3), 795 , 797 (1999) ונקבע, מפי כבוד השופט זמיר כי:
"כך נפסק כאשר בית המשפט זיכה נאשם לאחר שהתובע, אשר הוזמן כדין, לא הופיע למשפט. בע"פ 834/79 נוף נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(142 ,141 (3, אמר בית משפט זה:
"אין מקום לספק, שבמקרה דנא התקלה היתה כולה באשמת הפרקליטות וההסבר שניתן אינו יכול לחפות על העובדה, שמצד התביעה היה טיפול רשלני בתיקו של המערער. במקרה כגון זה ניתן להגיד שקיים ניגוד בין אינטרסים ציבוריים שונים. מצד אחד האינטרס.... שכאשר מדובר במשפט פלילי שבו מתבררת האשמה רצינית, ביטול ההאשמה מבלי לברר אותה לגופה בגלל אי התייצבות התובע, גורם עיוות דין לציבור. לעומת זאת, אף זה הוא אינטרס ציבורי, שזמנו של בית המשפט לא יבוזבז לריק, שלא יגרם ללא סיבה מצדיקה עינוי דין לנאשם, שלא יבוזבז זמנם של עדים שמוזמנים לבית המשפט ושהפרקליטות תפעל ביעילות ולא תתרשל במילוי תפקידיה. לא תמיד קל להכריע איזה מבין אינטרסים ציבוריים אלה הוא העדיף וההכרעה תהיה בהכרח מושפעת על ידי הנסיבות של כל מקרה ומקרה, וביניהן סיבת אי ההתייצבות, חומרת העבירה והשתלשלות ההליכים עד קרות התקלה".
בדומה לכך בע"פ 417/87 מדינת ישראל נ' אלבז, פ"ד מב(385 (4, בו החליט בית המשפט של ערכאה ראשונה לזכות נאשם מאשמה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, לאחר שנציג המדינה לא הופיע למשפט. בבית משפט זה אמר השופט א' גולדברג (בעמ' 391):
"נקודת המוצא לשיקוליי בערעור זה היא, כי לא היה לפרקליט, שאמור היה להופיע בדיון מטעם המדינה, כל טעם מבורר לאי-התייצבותו במועד שנקבע למשפט. ואף-על-פי-כן, אין אנו פטורים מלבחון, אם איזן כראוי בית המשפט קמא בין האינטרסים השונים, שעה שהפעיל את סמכותו לפי סעיף 133 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב וזיכה את המשיב. סבורני, כי בשיקלול האינטרסים... רב ביותר הוא משקלה הסגולי של חומרת העבירה. עוד סבור אני, כי משך הזמן השיפוטי שיתבזבז לריק, אם יידחה הדיון כתוצאה מאי-התייצבות התובע, ומספר העדים שהופיעו ושייפגעו מכך כי יהא עליהם לחזור שנית לבית המשפט - ראויים אף הם לבוא במניין השיקולים להפעלת סעיף 133 הנ"ל".
ולגבי המקרה הנדון סיכם השופט א' גולדברג ואמר (בעמ' 392):
"המסקנה המתחייבת היא, כי הכף נוטה במקרה כזה, לדחיית הדיון ולנקיטת אמצעים משמעתיים נגד התובע שסרח (אם יתברר כי לא היה צידוק למחדלו), ולא לזיכויו של הנאשם מאשמה כה חמורה....".
על דברים אלה חזר גם כבוד הנשיא שמגר בר"ע 739/85 ישראל וזאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1), 27.
דהיינו, יש לשקול מחד את אינטרס הנאשם ומאידך, את האינטרס הציבורי, כאשר ככל שהעבירה חמורה יותר – יגבר האינטרס הציבורי.
בענייננו- בשים לב לחומרת העבירות – אין לי ספק כי האינטרס הציבורי גובר על זה של הנאשמים, ובמיוחד כאשר עסקינן באי הופעה מטעמי שביתה ואין לומר כי אי ההופעה יש בה כדי להצביע על העדר עניין ציבורי באישום.