מדינת ישראל נ' ביאלמחריק

החלטה

בפניי בקשה מטעם הנאשם לביטול גזר דין, שניתן בהעדרו ביום 13.9.09, בגין עבירה של העמדת רכב על מדרכה, ולפיו חוייב בקנס בסך 1,000 ₪.

עבירה שבמקורה היתה מסוג של ברירת משפט אולם משביקש הנאשם להישפט הוגש כנגדו כתב אישום.

בבקשתו, טען הנאשם כי מעולם לא קיבל הזמנה לדיון ועל כן לא ידע על הדיון ואי-התייצבותו לא נבעה מזלזול בבית המשפט. לטענתו, נודע לו על גזר הדין כאשר פנה למאשימה לשלם קנסות אחרים. המבקש טען למצב כלכלי קשה, אם כי לא הביא כל תימוכין לכך.

המאשימה מתנגדת לבקשה ומוכנה לכל היותר לוותר על תוספות הפיגור שהצטברו מאז גזר הדין. לטענת המאשימה, עת דן בית המשפט בעניינו של הנאשם, הוצג לו אישור מסירה שסיפק אותו. המאשימה טוענת עוד שאין לקבל בקשתו של הנאשם כיום, באיחור ניכר.

סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 מפרט את התנאים לביטול פסק דין שניתן בהעדרו של נאשם, ובהם שהיה סיבה מוצדקת להיעדרות או שהותרת פסק הדין על כנו יביא לעיוות דין לנאשם, ונפסק כי אין מדובר בתנאים מצטברים [רע"פ 9142/01 סוראיה איטליה נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793].

כיוון שהנאשם לא טען כל טענה לגופו של עניין, ואף ביקש לשלם את הקנס המקורי, איני רואה כל עיוות דין שנגרם לו. לא ברור לי מדוע יש לאפשר לנאשם לשלם את הקנס המקורי, שעה שויתר על זכותו לעשות כן במועד קבלת הודעת הקנס. אדרבא, נכונותו לשלם כיום את הקנס המקורי מלמד אותי שאף הוא אינו חש בצורך העז להתייצב בבית המשפט.

ההזמנה לדיון חזרה בציון "לא נדרש" ובהתאם לתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד – 1974, הנטל להוכיח שהנאשם לא נמנע מלקבל את דבר הדואר, מוטל על שכמו של המבקש לסתור את חזקת המסירה. הנאשם טען טענה סתמית, ולא צירף כל תצהיר לבקשתו. בנסיבות אלו, איני סבור שהנאשם עמד בנטל לסתור את חזקת המסירה.

משכך, אני דוחה בקשתו של הנאשם.

כיוון שאין אישור מסירה בתיק, לגזר הדין, יש לבטל את תוספות הפיגור, וגזר הדין ישולם ללא תוספות פיגור, בתוך 45 יום.

המזכירות תשלח העתק החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, א' שבט תשע"א, 06 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.