מדינת ישראל נ' בטש

החלטה

בפני בקשת הנאשם מפי ב"כ המלומד לבטל את כתב האישום שהוגש נגד הנאשם, בין אם מכוח דוקטרינת הביקורת המנהלית בהליכים פליליים ובין אם מכוח סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נ"מ], תשמ"ב-1982 [להלן – החוק] – "הגנה מן הצדק".

נגד הנאשם הוגש ביום 20.2.13 כתב אישום המייחס לו עבירה לפי פקודת סימני מסחר, בגין החזקת פרטי לבוש שונים שנטען כי הם 'מזויפים', קרי – נושאים תווי זיהוי של מותגים ידועים ללא רשות בעלי המותגים.

עיקר טענת הנאשם הוא, שהיה על המאשימה לנקוט בעניינו את הדרך שנפתחה עם תיקון 66 לחוק, שפורסם כדין ביום 2.8.12 ונכנס לתוקף בחודש מאי 2013: קביעת הסדר מותנה עם הנאשם שבסופו ייגנז התיק.

ביני לביני ניתנה החלטת כב' השופטת לימור מרגולין-יחידי בת"פ 647-12-12 מ.י. נ' קבילה (17.11.13), אליה הפנו אותי שני הצדדים. אוכל אפוא לקצר מאוד את היריעה ולומר מפורשות כי מצטרף אני לדעתה מכל נימוקיה.

גם במקרה דנן לא נפל פגם בשיקולי המאשימה ובהחלטתה להגיש את כתב האישום נגד הנאשם; ממילא, גם אין מקום לביטולו של כתב האישום.

אדגיש במיוחד שני עניינים שהועלו בהחלטה הנ"ל:

א.לבית המשפט הדן בפלילים נתונה הסמכות לקיים ביקורת שאופייה מנהלי על פעולות הרשות החוקרת והתובעת, וזאת אף בלא זיקה הכרחית למבחנים שנקבעו בגדרה של "הגנה מן הצדק" (וראו דברי הש' פוגלמן בע"פ 6328/12 מ.י. נ' פרץ (2013) ). עם זאת, ראוי כי ביקורת זו תהא זהירה ומרוסנת, לבל יעמיד בית המשפט את עצמו בנעלי התביעה או יסיג את גבולה;

ב.לשם ביסוסה של טענת האפלייה הפסולה – הן לצורך 'בחינה מנהלית' והן לצורך בירור טענה מן הצדק – לא די בהצבעה על מקרה בודד (או מקרים בודדים) החורג מקו מקובל, ואף כאן אפנה לעניין פרץ שם התייחסו לסוגיה זו כל חברי המותב, בדגשים שונים אך בהסכמה;

להסרת כל ספק, אבהיר שמצאתי כי נסיבות העניין מצדיקות לחלוטין את עמדת המאשימה:

מדובר בכמות נטענת של 619 פריטי לבוש, שהוחזקו בעסק על-ידי בעליו.

לפיכך, נדחית הבקשה והנאשם ישיב לגוף כתב האישום בישיבה הקבועה ליום 15.12.13 .

עותקים לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"ח כסלו תשע"ד, 21 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.