החלטה
כנגד המשיב 3 הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, וסחר בנשק, עבירה לפי סעיף 144(ב2) לחוק.
על פי עובדות כתב האישום קשר המשיב 1 עם המשיב 3 קשר לסחר בנשק והם סחרו בנשק ללא רשות על פי דין, כשסיפקו לסוכן משטרתי אקדח תופי בתמורה לסך של 3,000 ₪.
ב"כ המשיב 3 לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה, אלא טען כי המחלוקת הינה האם מדובר בנשק כהגדרתו בחוק, אם לאו.
לטענתו, תקינותו של הנשק לא נבדקה, אין תחמושת לנשק הזה, לא מייצרים כלי תחמושת כאלה מזה שנים ולפיכך אין מדובר בנשק שבכוחו להמית אדם.
לחיזוק טענתו ניתנה לטיוטת מסמך העבודה של רפ"ק סיסו, אשר כתב בתחילה כי לא ניתן לבצע ירי עם אקדח זה, ולאחר מכן תוקן הרישום באופן שנרשם כי לא בוצע ירי עם אקדח זה.
באשר לשאלת התקינות, טען ב"כ המשיב כי התבעת שנעברה העבירה, קרי, כשברגע העבירה הנשק מסוגל לירות.
ב"כ המבקשת טענה כי מדובר בנשק כהגדרתו בחוק. קיימת בתיק חוות דעת של מז"פ (חוות דעת קצין משטרה) אשר קובעת כי מדובר בנשק, וזאת מספיקה כדי לקבוע להליך המעצר כי מדובר בנשק.
עוד הפנתה לתמלול המפגש בין המשיבים 1 ו- 3 לסוכנים, המלמד על כוונת המשיב למכור נשק, כך שבכל מקרה עבר הוא עבירה של קשירת קשר לאספקת אמצעי לחימה. כן לומדים מהתמליל כי המשיב הוא זה שהביא את הנשק, והמשיב 2, אשר נכח במקום, ביקש ממנו לעשות הנחה לסוכן. המשיב ניקה את הנשק, אמר לסוכן שהוא שמיש, סיפר לו מהיכן השיגו, כך שהמשמעות שיש לתקינות הנשק בשלב זה אינה בעלת חשיבות עליונה.
בתיק מצויה חוות דעת של רפ"ק סיסו מיום 12.3.13, בה הוא קובע כי על פי סמכותו בהתאם לסעיף 144 לחוק העונשין, הוא קובע, לאחר שבדק את האקדח, כי הוא עונה על הגדרת כלי נשק אשר בעזרת כלי תחמושת מסוג מתאים עשוי לגרום לנזק קטלני.
קודם לתיקון חוק העונשין בשנת תש"ם, הוגדר נשק כ"נשק העשוי לירות..." ובתיקון מתש"ם שונתה הגדרת העבירה ונקבע כי נשק הוא "כלי שסוגל לירות כדור... שבכוחם להמית אדם...".
הלכת בית המשפט העליון פירשה את המונח "עשוי" כמבטא דרישה לתקינותו של הנשק במועד ביצוע העבירה, ואילו שינוי ההגדרה באה להבהיר כי האיסור הינו על החזקת נשק שמעצם טיבו נועד לירות ולמנוע את הצורך להוכיח את תקינותו של כלי הנשק.
לעניין זה ראה: קדמי, על הדין בפלילים, כרך רביעי עמ' 1957-1958.
בע"פ 400/81 מחג'נה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו), נקבע על ידי בית המשפט העליון כי "התיקון קיבל תוקף רק ביום 13.4.80. אלמלא התיקון שומה היה על התביעה להוכיח במידה מספקת לא רק את עצם העובדה, שהנאשם נשא או החזיק כלי, שאפשר להתייחס אליו כאל נשק, אלא גם שאותו נשק היה תקין ומסוגל לירות או להמית. כך נפסק עובר לאותו תיקון שבחוק... כל עיקרו של התיקון נועד למנוע את הצורך בזה ולהדגיש, שעצם ההחזקה בכלי נשק ללא היתר כחוק מהווה עבירה, אפילו אותה שעה לא היה הנשק תקין".
מכל הטעמים המפורטים מעלה, קרי קיומה של תעודה חתומה בידי קצין משטרה לפיה מדובר בנשק; העדר דרישה על פי סעיף 144(ג1)(1) אשר אינו דורש כי בעת שנעברה העבירה יהיה הנשק תקין לשימוש, ולאור התמלילים שהוגשו לעיוני ועל פיהם התכוון המשיב, לכאורה, למכור נשק, הנני קובעת כי המשיב עבר לכאורה עבירה של סחר בנשק.
בהערת אגב יצויין כי ב"כ המשיב הציג לעיוני פסקי דין אשר ניתנו על ידי בית המשפט העליון במסגרתם נקבע כי על כלי הנשק להיות כזה המסוגל להמית אדם. אלא שמדובר בערעורים פליליים ולא בבקשות למעצר עד תום ההליכים במסגרתם די בחוות הדעת של מז"פ ובמסגרת התיק העיקרי יהא על המבקשת להוכיח הנדרש.
ניתנה היום, ח' אב תשע"ג, 15 יולי 2013, במעמד הצדדים.