מדינת ישראל נ' אצלאן

החלטה

מונחת לפניי בקשה לביטול הכרעת דין וגזר דין שניתנו בהעדר הנאשם.

המבקש קיבל דו"ח וביקש להישפט בגין ביצוע עבירה של שימוש בטלפון נייד שלא באמצעות דיבורית בניגוד לתקנה 28(ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961. הוא התייצב להקראה כפר באחריות וקיבל לידיו זימון למועד ההוכחות. אף על פי כן לא התייצב ולכן נגזר דינו לכפל קנס- 2,000 ש"ח.

לטענת הנאשם הפתק אבד לו והוא המתין לזימון נוסף כי כך נאמר לו, המתין עד שנודע לו ממרכז לגביית קנסות אודות חובו. אני מסופקת אם מישהו אמר לנאשם שיישלח לו בנוסף להתייצבותו במועד ההקראה ולפתק שקיבל בידיו זימון נוסף בדואר. נהפוך הוא, בכל הזדמנות אני מבהירה לנאשמים לא מיוצגים כי לא יישלח זימון ודי בהודעה בע"פ שנמסרה להם . לעתים קרובות אני טורחת ורושמת בכתב ידי את הזימון על פתק או דף הזמנה, אם אני נוכחת שהנאשם לא רושם התאריך על גבי המסמכים שבידיו, וכך ככל הנראה נעשה גם במקרה של הנאשם, הא הראיה שמודה שקיבל פתק אלא שזה אבד לו.

בית המשפט אינו משמש "גננת" או "הורה" לנאשמים מפוזרים ולא אחראיים, ואין להם אלא להלין על עצמם. ההלכה הפסוקה היא ששכחה או טעות אינם מהווים עילה מוצדקת לביטול גזר דין. "פתיחת פתח שכזה לציבור "השוכחים" או "הטועים" למיניהם...תביא להצפה בלתי נסבלת של בתי המשפט, העמוסים ממילא ושלא לצורך " ראה ע"פ(ים) 2161/08 קורנפלד נ' מדינת ישראל, צוטט גם בע"פ (ים) 2224/08 מוסברג נ' מדינת ישראל.

לא זו אף זו, בין מועד ההקראה למועד ההוכחות חלפה חצי שנה ובכל זמן נתון יכול היה לברר במזכירות בית המשפט מה עלה בגורל האישום נגדו ולמתי נקבע הדיון. הוא לא עשה כן, גם לא אחרי שהדואר הרשום בדבר גזר הדין הגיע ליעדו ביום 28/1/13 (ראה אישור מסירה בתיק ביהמ"ש). הנאשם טרח לפנות בבקשה זו רק 6 חודשים לאחר מכן, כשהחלו הליכי גביית הקנס.

מיותר לציין כי בקשה לביטול הכרעת דין בהעדר יש להגיש בתוך 30 ימים מיום שנודע עליה ואילו במקרה זה חלפה חצי שנה.

אשר על כן , בדין נגזר על הנאשם כפל קנס בשל אי התייצבות לדיון, על בזבוז זמנו היקר של בית המשפט ושל התביעה. משכך, העונש אשר הוטל על המבקש סביר בעיניי. בנסיבות אלה ובהעדר כל פירוט אודות טענות ההגנה של הנאשם, ראה גם הצהרתו של הנאשם במועד ההקראה (מוכן לסיים התיק ובלבד שיימחקו הנקודות), המלמדת על המטרה שעמדה מאחורי בקשתו להישפט, שאין בינה לבין אי ביצוע העבירה דבר, ותגיע למסקנה הבלתי נמנעת כי השארת גזר הדין על כנו אינה מהווה עיוות דין.

לפיכך אני דוחה את הבקשה.

ניתנה היום, ב' אב תשע"ג, 09 יולי 2013, בהעדר הצדדים.