פסק דין
הרקע וטענות התובע
1.המקרקעין הידועים כגוש 6547 חלקה 52 ברמת השרון הם בבעלות קרן קיימת לישראל, והם מנוהלים ע"י התובע (להלן- "המינהל").
הנתבעים הם בעלי זכות החכירה במקרקעין, עפ"י חוזה חכירה שנחתם בין המינהל לבינם ביום 31/12/76. בחוזה החכירה הוקצתה לנתבעים, במקרקעין, דירה אחת בת שני חדרים. המינהל טוען כי בשנת 2001 הומצא לו תשריט לרישום בית משותף, ורק אז נתגלה לו כי על המקרקעין בנו הנתבעים יחידת דיור נוספת, ללא קבלת היתר מהמינהל ובניגוד לחוזה החכירה ולתכנית בנין עיר החלה על המקרקעין. בתאריך 7/4/02 נערכה בדיקה בשטח ע"י מפקח מטעם המינהל, מר מיכאל גרשוביץ, והוא מצא כי בעורף המגרש קיימים שני מבנים נוספים – האחד, הגדול יותר, המשמש למגורים, והשני, הקטן, המשמש כמחסן. מכתב שנשלח מהמינהל אל הנתבעים ביום 16/6/02, ובו נדרשו לדאוג להריסתה של יחידת הדיור הנוספת, לא נענה. בדיקה נוספת בשטח, ביום 7/10/02, הראתה כי המבנה הבלתי חוקי עודנו קיים ולא נהרס. שוב נדרשו הנתבעים להרוס את היחידה הנוספת, אך סירבו לעשות כן. לפיכך הוגשה תביעה זו, והסעד העיקרי המבוקש הוא לחייב את הנתבעים להשיב המצב במקרקעין לקדמותו, ובכלל זה, לסלק ולפנות מהמקרקעין את המבנה הבלתי חוקי, לאחר הריסתו, ופינוי ההריסות.
טענות הנתבעים
2.הנתבעים טוענים כי יש לדחות התביעה מחמת התיישנות שכן עילת התביעה נולדה עוד בשנת 1976 – 1977, כאשר נבנתה היחידה, אך התביעה הוגשה רק בשנת 2006.
כמו כן הם טוענים כי יש לדחות התביעה מחמת שיהוי.
לגופו של ענין, הנתבעים טוענים כי בסמוך לאחר קבלת הזכויות במקרקעין, בנו מבנה של 32 מ"ר לצרכי מגורים ואחסנה. הבניה היתה לטענתם בשנת 1977 (פרו' עמ' 19 ש' 20). לטענתם, גם שכנים רבים אחרים בנו באזור זה (שכונת מורשה ברמת השרון) והמינהל, לטענתם, הסכים, במפורש או בהתנהגות, לבניית היחידה הנוספת, שהרי משך 25 שנה, מאז בנייתה ועד שנת 2002 , לא פצה פה כנגד הבניה.
הם טוענים גם כי חוזה החכירה מכיר בזכותם לבצע שינויים או תוספות במקרקעין, וקובע כי המינהל לא יסרב לתת הסכמתו לכך אלא מסיבה סבירה ובכפוף לתשלום דמי הסכמה למינהל.
עוד הם טוענים כי קיים נוהג לפיו מסכים המינהל לאפשר תוספות במקרקעין, ע"י התנהגות בפועל וללא צורך בהסכמה בכתב ומראש, והם מציינים דוגמאות של יחידות איחסון ומגורים, שנבנו בסביבה, ואשר המינהל לא נקט כל הליכים בגינן.
ועוד מוסיפים הנתבעים כי הם שילמו למינהל את כל התשלומים בהתאם לדרישות המינהל, שבדק את הנכס, וכל התשלומים כללו גם את היחידה הנוספת.
לטענתם, יש לראות את המינהל כמי שהסכים ונתן להם רשות להקים את היחידה, ואין באפשרות המינהל כיום לבטל את ההסכמה הזאת, שעליה הם הסתמכו משך שנים, תוך התשלומים הכרוכים ביחידה לרשויות השונות.
הנתבעים הפרו את חוזה החכירה
3.יש לציין כי התביעה בתיק זה נוגעת רק לענין בניית יחידת הדיור הנוספת. אין בתיק זה טענה כי הנתבעים הסיגו גבול או תפסו שטח קרקע שהוא מחוץ לתחום החכירה שלהם. שאלה זו לא נבדקה לצרכי תיק זה, ואינה רלוונטית כאן (פרו' עמ' 15 ש' 24 – 29).
באשר לבניית יחידת הדיור הנוספת, אין מחלוקת כי, לפי חוזה החכירה, לנתבעים זכות חכירה בדירה אחת בלבד, בת 2 חדרים. בפועל, הקימו הנתבעים יחידת דיור נוספת וכן מחסן קטן. הנתבעים מודים כי לא קיבלו הסכמה מפורשת של המינהל לבניית היחידה הנוספת (עמ' 18 ש' 23 – 24), והם גם לא הודיעו למינהל על הבניה (עמ' 19 ש' 13 – 20). הם גם אישרו כי לא ביקשו ולא קיבלו היתר בניה לכך מהועדה המקומית (עמ' 20 ש' 14 – 17, עמ' 18 ש' 20 – 22). גם לו ביקשו, לא יכולים היו לקבל היתר לבניית יחידת המגורים הנוספת, הואיל והדבר עומד בסתירה לתב"ע החלה במקום (סעיף 16 לתצהיר רונית מלכה מטעם המינהל). משום כך, אין גם אפשרות "להכשיר" את הבניה בדיעבד.
4.סעיף 6 לחוזה החכירה מתיר לנתבעים "לעשות בדירה שינויים ולהוסיף תוספות, בתנאי שיקבל את הסכמת המחכיר לתוספות בכתב ומראש", ואין חולק כי הנתבעים לא קיבלו את הסכמת המינהל, לא בכתב, ולא מראש.
האמור בסיפא של אותו סעיף כי "המחכיר לא יסרב לתת את הסכמתו כאמור, אלא מסיבה סבירה", עניינו רק בבקשת רשות שהיה על הנתבעים להפנות אל המינהל מראש, לפני מעשה. לא נובע ולא משתמע מן הסיפא הנ"ל כי על המינהל לתת את הסכמתו (ולא לסרב לכך אלא מסיבה סבירה) גם במקרה שהם עשו היתר לעצמם לבנות, ללא פניה מראש אל המינהל, והעמידו את המינהל בפני עובדה מוגמרת.
ומכל מקום, והעיקר, סעיף 6 הנ"ל עוסק בשינויים ותוספות לדירה. הסעיף איננו עוסק, ואינו מתיר, בנייתה של יחידת מגורים נפרדת ונוספת על המקרקעין, כפי שעשו הנתבעים.
המסקנה היא אם כן כי הנתבעים הפרו את חוזה החכירה.
טענת הסכמה מפורשת