מדינת ישראל נ' אזולאי

החלטה

לפניי בקשה להחזרת תפוס, אופנוע מסוג max - x 250, מס' רשוי 6855572 (להלן: התפוס), לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969.

המבקש, הטוען כי הוא בעליו של האופנוע, אשר נתפס בידי המשיבה ב-13.2.13 במהלך ביצוע עבירה (ע"י אדם אחר, יהונתן מור-אלמקייס), מבקש שיורה בית המשפט למשיבה להחזיר לידיו את התפוס, אותו רכש בכסף מלא.

ב"כ המבקש סומך על הוראות החוק ועל זכותו הקניינית של המבקש. לטענתו, רכש המבקש את האופנוע כדין; וככל שהאופנוע נתפס בעת ביצוע עבירה - הרי שאין למבקש יד בדבר.

את הבקשה תומך ב"כ המבקש בבש"פ 342/06 לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל. ההסתמכות על בש"פ לרגו מעניינת, אולם, ראוי לאמץ גם את שנקבע ברע"פ 1792/99 גאלי נ' משטרת ישראל, פ"ד נג(3) 312].

אסביר:

תפיסתם של מוצגים הוכרה זה מכבר כאמצעי קיצוני להשגת התכלית של הוכחת התשתית הראייתית כנגד העבריין, ובכלל זה, האפשרות לחלטם בעתיד, היה ויורשע החשוד, שכן, היא שוללת מן המחזיק, או, מן הבעלים, בטרם הוכרע דינו של חשוד, את השימוש ו/או ההנאה מהתפוסים למשך תקופה ארוכה. בהשראת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ועל פי עיקרון המידתיות המקובל, וכן, מאחר שמדובר בפגיעה קניינית קשה, נפסק שיש לנקוט בתפיסת רכושו של חשוד רק כאמצעי אחרון ובהעדר אמצעים חלופיים להבטחת אותה תכלית [בש"פ 7715/97 חג'ג' נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נב(1) 14; וכן, רע"פ 1792/99 הנ"ל בעניין גאלי.

אין צורך להדגיש, כי המשך ההחזקה בתפוס בידי המשטרה איננה מקדמה על חשבון העונש. הדברים ברורים וידועים. על כן, בהתבקש התערבות שיפוטית והכרעה לעניין החזרתו של תפוס, עורך בית המשפט איזון בין ההגנה על הזכות הקניינית של המבקש, לבין אינטרס הציבור שבמניעת ביצוע העבירות באמצעות חפץ או חפצים שקידמו את ביצוען, ומניעת רווח כספי ו/או הנאה ממי שהפיקם. בעריכת האיזון, קבעה הפסיקה, יש להביא בכלל חשבון את תכליתן של הוראות החוק הרלוונטי, את הזכויות המהותיות של המעורבים, וכן, את האינטרסים השונים המשמשים בזירה. כל זאת, במסגרת העקרונות הכלליים של שיטת המשפט הישראלית.

עקרונות אלה הם נר לרגליי בבואי לבחון את מכלול הנסיבות בתיק, לרבות, החשדות שבגינם נתפס האופנוע, והקשר בין אלה לבין המבקש.

בראש וראשונה, אמור המבקש להוכיח את זכותו הקניינית בתפוס, וזאת באמצעות מסמכים ורישומים כדין.

הטענה לא הוכחה כנדרש.

לא זו אף זו; בטיעוני המשיבה נאמר, והאמירה לא הוכחשה, כי האופנוע התפוס רשום בבעלות שלומי ספורטה.

מסתבר מחקירת המשטרה, כי האופנוע הורד מהכביש מסיבות בטיחותיות וכי הוא אסור בנסיעה, אקט שבעקבותיו מכר שלומי ספורטה את האופנוע לפירוק למוסך.

והנה, למרות שהורד מהכביש, נתפס האופנוע ב-17.12.12 נוסע באזור תל-אביב, כשנוהג בו ג'ון חדאד. לאחר שהמבקש טען כי רכש את האופנוע לפירוק, והבטיח למשטרת ישראל ששוב לא "יעלה על הכביש", ניאותה משטרת ישראל להחזיר לו את האופנוע.

לא חלף זמן רב, וב-13.2.13 ראו שוטרים את יהונתן מור-אלמקייס נוהג באופנוע התפוס בניגוד לחוקי התנועה. מור טען באוזני השוטרים כי רכש את האופנוע מהמבקש.

מיהרה המשיבה ופנתה לבית משפט השלום בתל-אביב בבקשה להורות על השמדת האופנוע, מאחר שהוא אסור בנסיעה. כב' השופט אבינור דחה את הבקשה בהעדר הסכמת הבעלים.

המבקש ידע כי הנסיעה באופנוע אסורה, ולמרות זאת, נתפס פעמים כשהוא נוסע בכביש. מכאן, שהמבקש חטא פעמיים. בהעדר הוכחה כי למבקש זכות קניינית באופנוע התפוס; בהעדר התנגדות מצד ספורטה ומור-אלמקייס, אדחה את בקשתו של המבקש, ואעתר לבקשת המשיבה להשמיד את האופנוע, שהוכרז אסור בנהיגה.

על הצדדים להגיב להחלטה תוך 14 יום מהיום.

המזכירות תמציא החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, י"ח אייר תשע"ג, 28 אפריל 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: