מדינת ישראל נ' אהרון רועי

פסק דין

בפניי ערעור המדינה על גזר דינו של בימ"ש השלום לתעבורה בפתח תקווה בתת"ע 7267-04-10 מיום 27.6.10 (כב' השופטת רות רז).

מכתב האישום עולה כי המשיב נהג ברכב פרטי במקום ציבורי בהיותו שיכור שכן בדוגמא של אוויר נשוף נמצא ריכוז האלכוהול בליטר אחד 345 מיקרוגרם העולה על המידה הקבועה וזאת בניגוד לסעיפים 62 (3) 64 ב' (א), סעיף 39 א' לפקודת התעבורה ותקנה 169 א' לתקנות התעבורה.

המשיב נשפט בהיעדרו ונגזרו עליו העונשים הבאים:

קנס בסך 1,000 ₪; פסילה לתקופה של 9 חודשים בניכוי 30 יום פסילה מנהלית; פסילה על תנאי לתקופה של 3 חודשים למשך שלוש שנים.

מגזר דינו של בימ"ש קמא ניתן להבין (ככל שהבנתי את כתב היד) כי בית הדין התחשב לחומרה בזמן הקצר שבו נוהג המערער והודאתו בשתיית וודקה ולזכותו של המשיב התחשב ברמת האלכוהול ובטופס בדיקת מאפיינים שהיה תקין.

ערעור המדינה מופנה לעונש, לטעמה של המדינה שגה בימ"ש קמא שקבע שרמת האלכוהול שבה נתפס המשיב נוהג היא נסיבה לקולא שכן מכשיר הינשוף נהנה מחזקת אמינות משפטית אשר אושרה בשורה של פסקי דין והעובדה שריכוז האלכוהול אצל המשיב גבוה בכ – 100 מיקרוגרם מהאמור בתקנות לא יכולה להוות בשום פנים ואופן נסיבה לקולא. כן סבורה המדינה כי שגה בית המשפט קמא משקבע שטופס בדיקת המאפיינים תקין מהווה נסיבה לקולא.

המדינה טוענת שעל אף גילו הצעיר של המשיב והעובדה שברשותו רישיון נהיגה רק משנת 2008 הספיק המשיב לצבור לחובתו 2 הרשעות תחבורתיות קודמות כך שספק אם היה מקום להתחשב בו בנסיבות לחרוג מפסילת המינימום המוגדרת בפקודה.

המדינה חוזרת על הפסיקה לפיה הנסיבות המיוחדות הן נסיבות ששמורות למקרים חריגים ביותר והמשיב על נסיבותיו האישיות לא נופל בגדר חריגים אלה.

המשיב טוען שיש לאמץ את החלטת בית המשפט קמא אשר איזן נכונה בין האינטרסים ובמציאות ששררה בזמן שבו נעברה העבירה הרף של 345 מיקרוגרם בליטר לא נחשב כרף גבוה ולכן מבקש המשיב שלא לשנות את החלטת בימ"ש קמא.

כמו כן ביקש המשיב להתחשב בנסיבותיו האישיות שבו הרכב דרוש לו להסעת הוריו המבוגרים ולכן שלילת הרישיון תפגע בו מעבר למידה הסבירה.

הכרעה

המדובר בנהיגה בשכרות כאשר ריכוז האלכוהול הוא 345 מיקרוגרם לליטר. בהתאם לסעיף 39 א' לפקודת התעבורה נקבע עונש מינימום לעבירה זו של 24 חודשי פסילה. בימ"ש קמא סבר כי בעניין דנן יש להקל בעונשו של המשיב בשל העובדה שריכוז האלכוהול לא היה גבוה יחסית וכי עבר את בדיקת המאפיינים באופן מושלם באופן שבדיקת המאפיינים הייתה תקינה, דהיינו, לא ניתן ללמוד על שכרותו של המשיב מתוך בדיקת המאפיינים.

קביעת עונש המינימום בפקודה נעשתה על רקע הצורך להרתיע נהגים המסכנים חיי אדם בכבישי הארץ ועל בתי המשפט להרים תרומתם למניעת התופעה הפסולה של נהיגה בשכרות שמסכנת את הנהגים והמשתמשים בדרך. ראה רע"פ 1422/06 צפאניה נ' מדינת ישראל, טרם פורסם וכן נכתב במקום אחר שנהיגה במצב של שכרות מסכנת את חייהם של הנוהגים בכביש והיא מהווה גורם מרכזי למספרן הרב של תאונות הדרכים, על כך יש לנקוט במדיניות ענישה מרתיעה ולהעניש בחומרה נהגים הנתפסים כאשר הם נוהגים בשכרות, ראה רע"פ 6439/06 עובדיה נ' מדינת ישראל וכן ראה רע"פ 8387/06 עמרה איילא נ' מדינת ישראל מיום 1.11.06.

אין לומר בשום פנים ואופן כי ריכוז אלכוהול של 345 הוא נסיבה לקולא. אל לנו לשכוח שהמחוקק קבע את הרמה של 240 מיקרוגרם לליטר כרמה אשר מעבר לה נחשב אדם שיכור והעובדה שיש פסיקה עדיין לא חלוטה לפיה הועלה הסף ל – 290 מיקרוגרם לליטר אין בה כדי לשנות את הוראת המחוקק ולפיכך ריכוז אלכוהול של 345 מיקרוגרם לליטר הוא ריכוז משמעותי.

כך גם בנסיבות האמורות אין לייחס משמעות רבה לעובדה שבדיקת המאפיינים הייתה תקינה שכן כאשר יש ראיה מדעית בדבר שכרותו של אדם אין משמעות רבה לבדיקת המאפיינים.

אשר על כן, התוצאה היא שראיתי לקבל באופן חלקי את ערעור המדינה. מאחר שערכאת הערעור אינה מחמירה בעונש יתר על המידה לא ראיתי בנסיבות העניין להשית את עונש פסילת המינימום של 24 חודשים אלא במקרה דנן ניתן להסתפק בהחמרת העונש ל – 18 חודשי פסילה בלבד במקום 9 חודשי הפסילה שנפסקו בבימ"ש קמא.

שאר הוראות גזר הדין של בימ"ש קמא יוותרו בעינם לרבות הפחתת הפסילה המנהלית של 30 יום.

ניתן והודע היום ט' אדר א תשע"א, 13/02/2011 במעמד הנוכחים.

אחיקם סטולר, שופט