מדינת ישראל נ' אבו אלרוב(עציר) ואח'

גזר דין

1.הנאשמים, שהינם תושבי יהודה ושומרון, הועמדו לדין באשמה כי ביצעו עבירות לפי סעיפים 25 + 384 + 29, 406 (ב) + 29 ו- 452 + 29 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין") ולפי סעיף 12 (1) + (4) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל").

תחילה כפרו הנאשמים בחלק מהעובדות שפורטו בכתב האישום, אולם בישיבת יום 27/10/11, במסגרת הסדר דיוני שהושג בין הצדדים, שבמסגרתו חזרו בהם הנאשמים מהכפירה וכתב האישום תוקן באופן שהוראת חיקוק מס' 3 (נסיון לגניבה בצוותא) נמחקה והעובדות תוקנו בהתאם וכן נמחקו המילים "בשווי של 11,000 ₪", שבסעיף 2 לעובדות ובמקומן נכתב "בשווי שאינו ידוע למאשימה", הודו הנאשמים בכתב האישום המתוקן, היינו בכך שבתאריך 5/7/11, בסמוך לשעה 23.15, הם, ביחד עם אחר שזהותו אינה ידועה למאשימה, שברו באמצעות מוט ברזל וקילשון את מנעול דלת הכניסה של בית בכפר מנדא ונכנסו לתוך הבית מתוך כוונה לבצע גניבה, ובעקבות הודאתם הם הורשעו בביצוע עבירות לפי סעיפים 12 (1) + (4) לחוק הכניסה לישראל ולפי סעיפים 406 (ב) + 29 ו- 452 + 29 לחוק העונשין.

2.לאחר שהנאשמים הורשעו, טענו הצדדים לעונש באופן חופשי.

ב"כ המאשימה עתרה להטיל על הנאשמים עונש שיכלול מאסר בפועל ארוך ומרתיע , מאסר על תנאי וקנס. זאת לאור חומרת העבירות.

הסניגורים, לעומתה, ביקשו שלא למצות את הדין עם הנאשמים.

סניגורו של נאשם 1, לו הרשעה קודמת בעבירה לפי תקנה 58 (ג) לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 (נשיאת נשק או חומר נפץ ללא היתר), ביקש להסתפק בתקופת מאסר שלא תעלה על 11 חודש. זאת לאור הודאתו, גילו הצעיר (בן 19), נסיבות חייו והעובדה שבשל היותו תושב השטחים לא ניתן לקבל תסקיר בעניינו – תסקיר, שלאור גילו, היה חובה אילו היה תושב ישראל –ולכן נמנעת ממנו האפשרות שבית המשפט ישקול אופציה טיפולית. עו"ד כמיל עודה ביקש גם להתחשב לקולא בעובדה שהאדם האחר, שהיה מעורב בביצוע העבירות בהן הורשעו הנאשמים, ואשר לא נתפס, היה הרוח הדומיננטית בכל האירוע של ההתפרצות, שכן הוא זה שהוביל אותם למקום והדריך אותם לבצע את ההתפרצות.

סניגורו של נאשם 2, שעברו נקי, ביקש להסתפק בתקופת מאסר שתחפוף את תקופת מעצרו (הנאשמים נעצרו ב- 5/7/11). זאת לאור הודאתו כבר עת נחקר במשטרה, גילו הצעיר (בן 20) ועברו הנקי. גם הוא טרח להדגיש את העובדה שבשל היותו של הנאשם תושב שטחים נמנעה ממנו האפשרות להישלח לשירות המבחן לצורך קבלת תסקיר, אשר יכול היה להביא בפני בית המשפט המלצה טיפולית.

שמעתי גם את הנאשמים עצמם, שהביעו התנצלות והתחייבו לא לחזור לתחומי מדינת ישראל.

3.אין חולקין באשר לחומרת העבירות בהן הורשעו הנאשמים. כדברי כב' השופט ח. מלצר בע"פ 7453/08, מדינת ישראל נ. אורן אואזנה (פורסם בנבו),

"... פריצה לביתו של אדם טומנת בחובה לעיתים קרובות לא רק נזק כלכלי רב, אלא גם צער ועוגמת נפש הנגרמים לקורבנות של עבירות אלה. הנה כי כן, אין מדובר בעבירות נגד רכוש גרידא, אלא בעבירות המפרות את פרטיותו של האדם בצורה הגבוהה ביותר... ברגע שביתו של אדם נפרץ, תחושת חוסר אונים וחוסר בטחון ממלאת את ליבו... הפריצה אינה רק לבית – מבחינה פיזית, אלא בעיקרה חדירה לתוך התא האישי - משפחתי השמור ביותר של האדם".

על הצורך בענישה מחמירה בסוג זה של עבירות עמד כב' השופט א. רובינשטיין ברע"פ 1708/08 לוי נ. מדינת ישראל (פורסם בנבו), באומרו,

"... בית המשפט המחוזי צדק גם צדק משהטעים את הצורך בחומרה בענישה בעבירת התפרצות ובעבירות הרכוש בכלל שהיו – אפשר לומר – למכת מדינה, למקור דאגה וטרוניה לאזרחים רבים ולפגיעה בתחושת בטחונם. נקל לשער את החוויה הקשה העוברת על קורבנות הפריצה בשובם לביתם והנה הפיכת סדום ועמורה בתוכו וחפצים וכסף נעלמו ואינם ולעיתים קרובות משמעות הדבר היא כי הרכוש יירד לטמיון, שכן העבריין לא יילכד...".

ראוי לציין שהצורך בענישה מחמירה נובע גם מהקלות היחסית בה ניתן לבצע עבירות אלה, מחד והקושי לאתר את מבציעהן, מאידך. גם באירוע נשוא התיק שבפניי אך במקרה נתפסו הנאשמים ואלמלא חזר בעל הבית לביתו עת שהו בו הנאשמים ותפס אותם על חם, סביר להניח שהם היו מצליחים לגנוב רכוש מתוכו וספק אם היו נתפסים.

מה שמוסיף לחומרה, במקרה שבפניי, הוא העובדה שמדובר בנאשמים שאינם תושבי המדינה, שלא די בכך שנכנסו לתחומי המדינה ללא אישורי כניסה ושהייה, אלא גם ביצעו עבירות רכוש.

4.סיכומו של דבר, לאחר שאיזנתי בין חומרת העבירות מחד ובין השיקולים לקולא הקיימים במקרה זה, כפי שנטענו ע"י הסניגורים ופורטו לעיל, מוטל על כל אחד מהנאשמים עונש כדלקמן:

על נאשם 1, לו, כאמור, הרשעה קודמת:

מאסר לתקופה של 18 חודש מיום מעצרו, 5/7/11.

מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודש והתנאי הוא כי הנאשם לא יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר כל עבירה מהעבירות המפורטות בסימנים א', ג' , ד' ו- ה'1. לפרק יא' לחוק העונשין ויורשע עליה.

מאסר על תנאי לתקופה של 4 חודשים והתנאי הוא כי הנאשם לא יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר כל עבירה לפי חוק הכניסה לישראל ויורשע עליה.