מדינת ישראל משרד הפנים ואח' נ' א.א.ע.יבולים

החלטה

1.בית משפט השלום בבאר-שבע (כב' השופט ג. גדעון) דחה בקשת המדינה לדחות על הסף את תביעת המשיבה נגדה בעילת התיישנות.

הנימוק שביסוד ההחלטה היה כי המדינה לא העלתה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה – כדרישת הסף שבסעיף 3 לחוק ההתיישנות.

נקבע כי בהליכים מקדמיים באותה התובענה – דהיינו, בבקשת המשיבה לפטור מאגרה שנדחתה ע"י הרשם ובתשובת המדינה לערעור המשיבה על החלטת הרשם (כל זאת כמובן בטרם הגשת כתב ההגנה), התייחסה המדינה בפירוט לעילות התביעה הנטענות ולא העלתה בדל טענה לעניין ההתיישנות. היא העלתה טענה זו לראשונה רק בכתב ההגנה שהוגש על ידה לאחר מתן ההחלטה בערעור המשיבה על דחיית בקשתה לפטור מאגרה.

2.בפני בקשת המדינה לרשות לערער על ההחלטה בה נדחתה בקשתה לדחיית התביעה על הסף בעילת ההתיישנות.

תמצית טענתה הינה כי ההליכים המקדמיים בעניין בקשת הפטור מאגרה היו הליכים נפרדים מהליכי התובענה עצמה – ובהם היא התייצבה וטענה לא בכובעה כבעל דין – נתבע בתובענה, אלא בכובעה האחר – כמשיב הנדרש לעניין בקשת פטור מאגרה באשר היא.

"ההזדמנות הראשונה" לטעון טענת התיישנות משמעה, לטענת המדינה – ההזדמנות הראשונה בגדרם של הליכי התובענה לגופם. לאמור, בגדרו של כתב ההגנה או בגדרה של בקשה לדחייה על הסף בעילת התיישנות – וכזאת היא אמנם עשתה, לטענתה.

3.לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתגובת המשיבה על נספחיהם, לא מצאתי מקום להענות לבקשה:

עפ"י סעיף 3 לחוק ההתיישנות:

"אין נזקקים לטענת ההתיישנות אם לא טען הנתבע

טענה זו בהזדמנות הראשונה".

כבר נפסק כי ה"הזדמנות הראשונה" יכול ותקדם לכתב ההגנה ותתייחס לכתב טענות בהליך מקדמי שקדם לכך.

שכן, לו רצה המחוקק לראות רק בכתב ההגנה, ולא במה שקדם לו, את ה"הזדמנות הראשונה" – היו נאמרים הדברים במפורש (ראה: ע"א 630/90 פד"י מה(5), 365, 370).

בדין סמך כב' השופט ג. גדעון את החלטתו על הנפסק ברע"א 4049/97 פ"ד נא(4), 716, 719, 720.

באותו עניין, הדומה ביסודו לעניין דנן, נקבע כי שעה שמתנהל הליך מקדמי בין בעלי הדין לתובענה בבקשת התובע לפטור מאגרה – והנתבע מתייחס בגדרו של הליך זה לנימוקי התביעה לגופה, כי אז זוהי ההזדמנות הראשונה בה היה עליו להעלות את טענת ההתיישנות, ואם נמנע מכך יחולו הוראות סעיף 3 לחוק ההתיישנות.

המדינה מבקשת לאבחן ענייננו מהלכת רע"א 4049/97 הנ"ל, בכך שמעמדה בהליכי בקשת הפטור מאגרה לא היה בכובעה כנתבעת בתובענה אלא בכובעה כמייצגת עמדת היועץ המשפטי לממשלה בהליך האגרה.

איני מקבל טענה זו שכן "פיצול הכובעים" הנטען הינו מלאכותי ולא הולם את נסיבות העניין.

בהליך הערעור על החלטת הרשם (לעניין האגרה), התייצבה המדינה והעלתה טענות מפורטות המתייחסות לטיבה של התובענה, למהותה ולחוסר סיכוייה הנטענים כנימוק התומך באי מתן הפטור מאגרה.

המדובר בייצוג המדינה ע"י אותה הפרקליטות (פמ"ד אזרחי) ואותם הפרקליטים – הן ב"כובע" האחד והן ב"כובע" השני.

בנסיבות אלה יפים דבריו של כב' השופט ת. אור ברע"א 4049/97 הנ"ל (בעמ' 720) כדלהלן: