מדינת ישראל ואח' נ' עיריית טייבה ואח'

החלטה

מצאתי כי דין עמדת כונס הנכסים הרשמי להתקבל.

אמנם, בכל הנוגע להוכחת הזכויות במטע, יתכן אף יתכן שיש ממש בטענות המערערים. בעניין זה, וכפי שכבר הוער בהחלטות קודמות, לא ניתן להתעלם ממצב הרישום הסבוך באיזור טייבה, כאשר לא אחת רישומי בעלות במקרקעין לא עודכנו במשך עשרות בשנים – שמא, נוכח הבדל בין דרישות החוק לבין הנהוג בחלקים מסויימים במגזר הערבי. במצב דברים זה, קשה עלי תוצאה לפיה תתעלמנה הכרעות בתביעות חוב מזהות גורמים שאין מחלוקת כי הם מחזיקים בפועל ומעבדים את הקרקע, בבחינת 'הקרקע קיימת ומשתמשים בה אין'. אלא, שאף אם אדחה את טענות הנאמן בעניין זה, הרי דין הערעור להדחות מטעם אחר לחלוטין, הקשור בגופן של הטענות עצמן. בנסיבות המקרה, אף אם אתעלם מהפגם הדיוני היורד לשורשו של עניין בנוגע לגיבוי הטענות בתצהיר, הרי אף לשיטת המערער (אשר למרבה הצער, הלך ביני לביני לבית עולמו, וכעת יורשיו הם הממשיכים בתביעה), הנזקים למטע נגרמו נוכח עבודות לא מורשות שביצעו שכניו, כולל הגבהת הקרקע שלהם והטיה בלתי חוקית של נחל אל תוך הקרקע שברשותו.

במצב דברים כזה, נקל לראות כי ברי הפלוגתא הנכונים בעניין זה הינם אותם שכנים, אשר ככל הנראה היו ונותרו סולבנטיים. זאת, כאשר הטענות כנגד העיריה בדבר העדר פיקוח או העדר מניעה, היו ונותרו לקוניות מאד, בלא תימוכין ובלא פירוט נדרש בדבר פניות של המערער לעיריה בזמן אמת, ושאר יסודות נחוצים לבסס אחריות עקיפה של העיריה למעשה שבוצע בלא ספק בידי גורמים פרטיים.

זאת ועוד; בניגוד למצב בעניין העיריה, הרי שכניו של המנוח חוייבו גם הם באותו פסק-דין שניתן לטובת המנוח בהעדר הגנה; אולם בניגוד לעיריה שהפכה חדלת פרעון, אין השכנים זכאים ממילא 'להציץ מעבר לפרגוד' של פסק הדין שניתן נגדם, ולכאורה עליהם לפרוע את כל המגיע למנוח – וכיום ליורשיו, עד האגורה האחרונה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.נוכח כל האמור לעיל, אין מנוס מדחיית הערעור.

בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום לחייב מי מהצדדים בהוצאות.

ניתנה היום, ד' תשרי תשע"ד, 08 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.