מדיניות הענישה הראויה בעבירות נשק

השופט א' גרוניס:

1.         עניינם של הערעורים שבפנינו בשני גזרי דין, שניתנו בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע במסגרת שני תיקים (ת"פ 8076/04 ות"פ 8106/04), העוסקים שניהם בעיקר באותה מסכת עובדתית של הברחת נשק ותחמושת ממצרים לישראל. במסגרת הסדר טיעון הודו הנאשמים בתיקים הנזכרים בעובדות כתב אישום מתוקן והורשעו, על פי הודאתם, בעבירות המנויות בו. העבירות העיקריות שיוחסו לנאשמים הינן עבירות נשק לפי סעיף 144 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. ההסדר לא כלל הסכמה לעניין העונש ולכן נשמעו לגביו טיעונים ובסיומם ניתנו גזרי הדין. הערעורים דנא מכוונים מקצתם כנגד קולת העונש ומקצתם כנגד חומרתו.

העובדות וגזרי הדין של בית המשפט המחוזי

2.         המערער בע"פ 9836/05, שהוא המשיב בע"פ 9755/05 (להלן - אבו סבילה), הינו אזרח ותושב ישראל. שאר המעורבים, המשיבים בע"פ 4043/05 (הם גם המערערים בע"פ 5392/06, 10250/05 ו-4528/05, בהתאמה) (להלן ביחד - המשיבים), הינם תושבי חבל סיני שבמצרים. כתבי האישום המתוקנים מגוללים מסכת עובדתית, הכוללת מספר אירועים של ייבוא וניסיון לייבוא נשק ותחמושת ממצרים ארצה, דרך חצי האי סיני. במועד מסוים בשנת 2003 או בסמוך לכך קשרו אבו סבילה והמשיב 3 בע"פ 4043/05 (להלן - חסין) קשר לייבא נשק ותחמושת ממצרים לישראל באופן בלתי חוקי. באירוע אחד במסגרת הקשר האמור הבריח חסין דרך גבול ישראל-מצרים 2 אקדחים, כ-1,500 כדורי רובה וכ-10 רובי קלצ'ניקוב ומסר אותם לאבו סבילה. התמורה עבור מעשהו זה הייתה כ-3,000 דולר. באירוע אחר במסגרת אותו הקשר, בחודש פברואר 2004 או בסמוך לו, ייבא משיב 1 בע"פ 4043/05 (להלן - מוחמד סלמאן) יחד עם אחרים, עבור אבו סבילה, 5 רובי קלצ'ניקוב ממצרים לישראל וקיבל תמורתם 800 דולר. באירוע נוסף במסגרת הקשר האמור היו מעורבים חסין, מוחמד סלמאן וכן המשיב 2 בע"פ 4043/05 (להלן - מוחמד עיד) ואנשים נוספים. ביום 11.3.04 פנה אבו סבילה לאדם בשם עבדאללה אל הויאדה (להלן - עבדאללה), תושב מצרים, וביקש ממנו שיארגן ייבוא של 35 רובי קלצ'ניקוב ממצרים לישראל. עבדאללה פנה לחסין וסוכם כי האחרון ידאג לביצוע העסקה. חסין נפגש בסיני עם מוחמד סלמאן, מוחמד עיד ואנשים נוספים וחילק ביניהם 35 רובים ומחסניות. ביום 12.3.04 לפנות בוקר, הם חצו את הגבול סמוך לכרם קדש ברנע כשמטען הנשק והתחמושת על גבם, אולם נתפסו על ידי חיילי צה"ל בקירבת מקום. אירוע אחר, שכנראה אינו קשור להברחת הנשק, מיוחס לאבו סבילה בלבד. בתאריך 4.4.04 נסע אבו סבילה ברכב מסוג מיציבושי בשטח הסמוך לשכונת נחל בקע בבאר שבע. רכב משטרתי של משמר הגבול שנסע במקום סימן לו לעצור, אך הוא לא ציית והחל בנסיעה מהירה ומסוכנת. רק לאחר מרדף וחסימת נתיבים נעצר אבו סבילה על ידי המשטרה.

3.       משפטו של אבו סבילה התקיים בנפרד ממשפטם של המשיבים. כאמור, בשני התיקים הושגו הסדרי טיעון, במסגרתם הודו המעורבים והורשעו בעבירות שבכתבי האישום המתוקנים. אבו סבילה הורשע בשתי עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וכן עבירות של ייבוא נשק ותחמושת, ניסיון לייבוא נשק ותחמושת, החזקת נשק שלא כדין, ניסיון להחזקת נשק שלא כדין, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ומעשה פזיזות או רשלנות. חסין ומוחמד סלמאן הורשעו בשתי עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שתי עבירות של כניסה לישראל שלא כדין וכן בעבירות של ייבוא נשק ותחמושת וניסיון לייבוא נשק ותחמושת. מוחמד עיד הורשע בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, ייבוא נשק וכניסה לישראל שלא כדין.

4.       גזר דינם של המשיבים ניתן ביום 17.3.05. בית המשפט (כבוד השופט ח' עמר) עמד על החומרה המיוחדת הטמונה בעבירות נשק מהסוג המדובר ועל התרחבות התופעה והצורך בענישה מרתיעה בגינה. במסגרת הטיעונים לעונש הוגשה "חוות דעת מומחה" מטעם איש שב"כ, שגם נחקר עליה בדלתיים סגורות. על פי חוות הדעת ועדותו של איש השב"כ, אשר חקר את תופעת הברחת הנשק ממצרים לישראל, חלה בשנת 2004 עליה חדה בממדיה של התופעה. שיטת ההברחה כוללת שיתוף פעולה בין תושבי סיני, להם היכרות טובה עם תנאי השטח, ואזרחים ישראלים, שלהם יכולת תנועה חופשית באזור הגבול מצידו הישראלי. הנשק והתחמושת המוברחים משמשים לפיגועי ירי בצירי תנועה ובישובים ישראלים. בית המשפט העיר, כי גם לולא הובאו בפניו דבריו של איש השב"כ, הרי צמיחתה של תופעת הברחת נשק ממצרים לישראל לממדים מבהילים הפכה למעשה ל"ידיעה שיפוטית", נוכח המספר הגובר והולך של מקרים כאלו המגיעים לפתחו של בית המשפט. עוד נקבע, כי חסין היה מודע לכך שהנשק מיועד לגורמים עוינים ברשות הפלסטינית ואף הנאשמים האחרים היו מודעים לכך, למצער ברמה של עצימת עיניים. בית המשפט קבע, כי אף העובדה שמניעיהם של הנאשמים היו כלכליים ולא אידיאולוגיים אינה יכולה להוות גורם לקולה בנסיבות העניין. לצד שיקולי החומרה שקל בית המשפט גם שיקולים מקלים, בהם הודאתם ושיתוף הפעולה של הנאשמים עם גורמי החקירה וכן העובדה שמדובר בתושבים זרים, אשר תנאי המאסר עתידים להכביד עליהם ביותר. בית המשפט מצא, כי בגזירת העונש יש מקום להבחין בן הנאשמים, בהתאם לאירועים בהם נטלו חלק ולמידת מעורבותם בהם. על חסין, אשר היה מעורב בשני אירועים ומילא בהם תפקיד מרכזי ומוביל, הוטל עונש של 10 שנות מאסר בפועל. על מוחמד סלמאן, שהיה מעורב בשני אירועים אך מידת מעורבותו בהם הייתה נמוכה מזו של חסין, נגזרו 8 שנות מאסר בפועל. לגבי מוחמד עיד ציין בית המשפט, כי הוא השתתף רק באירוע הברחה אחד וכי הודה עוד בטרם נכרת עימו הסדר הטיעון. מנגד נזקפה לחובתו העובדה שבאירוע בו היה מעורב  הוברחה כמות גדולה יחסית של נשק. בסופו של יום נגזרו עליו 6 שנות מאסר בפועל. בנוסף, נגזרו על כל אחד מהנאשמים שנתיים מאסר על תנאי, כאשר התנאי הוא שלא יעברו במשך שלוש שנים מיום שיחרורם עבירה בנשק שהיא פשע וכן שישה חודשים מאסר על תנאי, כאשר התנאי הוא שלא יעברו במשך שלוש שנים מיום שיחרורם עבירה על חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952.

5.       גזר דינו של אבו סבילה ניתן ביום 4.9.05. בית המשפט (כבוד השופטת ר' ברקאי) ציין, כי אף אם אין ראיה שהנשק שהוברח אכן הגיע בפועל לידי גורמים עוינים, הרי אפשרות זו קיימת ואבו סבילה היה מודע לה ולמצער עצם עיניו מולה. בית המשפט הוסיף, כי אין לזקוף לזכות אבו סבילה הודאה במעשים, שכן היו אלו הנאשמים בתיק האחר (היינו, המשיבים דנא) שהודו בהם ושיתפו פעולה עם החוקרים. בית המשפט ציין את השיקולים המושכים לקולה ולחומרה: מחד ניצבת חומרתן הרבה של העבירות, העובדה שאבו סבילה היה הרוח החיה והדומיננטית מאחורי המעשים וכן העובדה שמדובר באזרח ותושב ישראל המועל באמון הניתן בו ושולח ידו בעסקאות היוצרות סיכון חמור לתושבי המדינה. מנגד ניתנה הדעת לנסיבותיו האישיות הקשות של אבו סבילה, שהינו אב לחמישה ילדים קטינים, וכן החרטה שביטא ושיתוף הפעולה המאוחר שלו עם התביעה. בית המשפט קבע, כי נוכח חומרתן הרבה של העבירות וקו הענישה המחמיר המצטייר לגביהן בפסיקה, יש ליתן משקל גובר לאינטרס הציבורי ולצורך בהרתעה. על אבו סבילה נגזר עונש של 12 שנות מאסר בפועל וכן שנתיים מאסר על תנאי, כאשר התנאי הוא שלא יעבור עבירת נשק תוך שלוש שנים מיום שיחרורו. יצוין, כי גזר הדין ניתן לאחר מתן גזר הדין בעניינם של המשיבים, ובית המשפט, בקוצבו את העונש, לקח בחשבון את העונשים שנגזרו עליהם.

הערעורים

6.         לפנינו מלינים, כאמור, הצדדים על גובה העונש, מן הצד האחד על חומרתו ומצידה של המדינה על קולתו. בע"פ 4043/05 מערערת המדינה על קולת העונש שנגזר על המשיבים ובע"פ 9755/05 מערערת היא על קולת עונשו של אבו סבילה. טיעוניה של המדינה בשני הערעורים דומים הם. עיקרם הוא, כי העונשים שהוטלו על אבו סבילה והמשיבים בבית משפט קמא, על אף שאינם קלים, הרי אינם מבטאים את מלוא החומרה שיש לייחס לעבירות שנעברו על ידם. המדינה מציינת, כי הנשק המוברח ממצרים מהווה איום משמעותי המסכן את חיי תושבי הארץ. הגבול עם סיני ניתן לחדירה בקלות יחסית. לטענת המדינה, תעשייה מקיפה של הברחת נשק ואמצעי לחימה התפתחה משני צידיו של הגבול בשנים האחרונות. התופעה רק הולכת ומחמירה ומעורבותם של תושבי סיני מחד ואזרחי ישראל מאידך במעשים כגון אלו הולכת ומתעצמת. המדינה מוסיפה, כי הפיתוי הכספי המשמש כתמריץ להברחות מסוג זה מחייב ענישה חמורה ומרתיעה. עוד מדגישה המדינה את עיתות החירום ומתקפת הטרור לה חשופה המדינה, גם בימים האלו. צו השעה, לגישת המדינה, הוא העלאה של רף הענישה בעבירות של ייבוא נשק לארץ. בעניינו של אבו סבילה מוסיפה המדינה ומדגישה את היותו יבואן הנשק הניצב בראש הפירמידה של שרשרת ההברחה, נתון המצדיק את מיצוי הדין עימו בחומרה. בעניינם של המשיבים טוענת המדינה, כי בנסיבות העניין נתן בית המשפט משקל יתר לנסיבותיהם האישיות ולעובדה ששהותם בכלא, כתושבים זרים, תקשה עליהם.

7.       המעורבים כולם משיגים על חומרת עונשם, ולהלן נפרט את טענותיהם:

(א)         בע"פ 9836/05 משיג אבו סבילה על חומרת העונש שהושת עליו. לגישתו, העונש מוגזם ויוצא דופן בחומרתו, וזאת על רקע העונשים שנגזרו במקרים אחרים והנסיבות האישיות המקלות בעניינו.

(ב)          בע"פ 5392/06 משיג מוחמד סלמאן על העונש שנגזר עליו. לטענתו, העונש שהוטל עליו חמור מדי, בהתחשב בתפקידו ה"טכני" והשולי יחסית ונסיבותיו האישיות. הוא טוען, כי לא היה מודע להיקפה ומהותה של עסקת הנשק בה השתתף, אלא רק לכמות הקטנה אותה נשא. כן טוען הוא, כי לא הוכח שהנשק הגיע לידי גורמים עוינים ואין אף ביסוס לטענה כי ידע או עצם את עיניו לאפשרות שהוא יגיע לידי גורמים עוינים ברשות הפלסטינית. עוד נטען, כי לא ניתן משקל מספיק לשיתוף הפעולה שלו עם גורמי החקירה, לחרטה הכנה שהובעה על ידו וכן לנסיבותיו האישיות ולרקע למעשיו. בעת ביצוע העבירות היה מוחמד סלמאן בן 19, ללא עבר פלילי, אימו נפטרה ואביו היה חולה מאוד כך שעול פרנסת המשפחה הוטל על כתפיו. טענה נוספת ומרכזית של מוחמד סלמאן היא כי עונשו חמור מידי על רקע מדיניות הענישה הנהוגה בפסיקה ובהשוואה לעונשים שקיבלו שאר המעורבים. לגישתו, נורמת הענישה המחמירה הנקוטה כעת בפסיקה די בה כדי להשיג את ההרתעה הנדרשת ואין מקום להעלאה נוספת של רף הענישה. הודעת הערעור כוללת ניתוח מפורט של חלקו של כל אחד מהמעורבים בפרשה והעונשים שנגזרו עליו. ניתוח זה מוכיח, לגישתו, כי הוא הופלה לרעה ביחס למעורבים האחרים. לטענתו, מידת מעורבותו בפרשה הייתה קלה בהרבה מזו של חסין וגדולה אך במעט מזה של מוחמד עיד. הפרש של שנתיים מאסר כלפי מטה וכלפי מעלה אינו משקף באופן נכון, לגישתו, את ההבחנה המתבקשת בין המעורבים. את טענתו לענישה לא אחידה הוא מחזק באמצעות השוואה לפרשה פלילית אחרת, החופפת בחלקה לפרשה דנא. המדובר בת"פ (ב"ש) 8069/05 מדינת ישראל נ' אבו הדובה (לא פורסם, גזר הדין ניתן ביום 21.6.06). בגדרה של פרשה זו הודה אחד בשם נאסר אבו הדובה (להלן - אבו הדובה), במסגרת הסדר טיעון, במסכת עובדתית הכוללת חמישה אישומים, שעניינם סחר והברחה של נשק. חלק מהמעשים בהם הורשע אבו הדובה קשורים לעובדות הפרשה נשוא הערעורים דנא. האישום השני בת"פ 8069/05 מתאר עיסקת רכישת נשק ותחמושת בשותפות עם אבו סבילה, אשר הינה האירוע הראשון בפרשה דנא שתואר לעיל (בפיסקה 2). נאשם נוסף בת"פ 8069/05, תאבת גניים (להלן - גניים) הודה בשני אישומים אשר אינם קשורים ישירות לענייננו. הסדר הטיעון כלל הסכמה לעניין העונש, לפיה תעתור התביעה לעונש של 11 שנות מאסר לאבו הדובה ו-6 שנות מאסר לגניים ואילו הסניגוריה תהיה חופשית לטעון לעונש קל מזה. לאחר שמיעת טיעונים נגזרו על אבו הדובה 9 שנות מאסר בפועל ועל גניים 4 שנות מאסר בפועל. כמו כן נגזרו על כל אחד מהם שנתיים מאסר על תנאי, שלא יעברו עבירה מסוג פשע במשך שלוש שנים מיום שיחרורם. לטענת מוחמד סלמאן, מעשיו של אבו הדובה חמורים בהרבה מהמעשים בהם הורשע הוא ועל כן, מטעמים של אחידות הענישה, יש להקל עימו.

(ג)          בע"פ 10250/05 עותר מוחמד עיד להקלה בעונשו. לגישתו, לא יישם בית משפט קמא כראוי וכנדרש את עקרון הענישה האינדיבידואלית. זאת, בשים לב לגילו הצעיר, כבן 19 בעת ביצוע העבירות, והיותו נשוי ומטופל בשני ילדים קטנים ובמשפחתו, כולל באח צעיר נכה. כמו כן לא התחשב בית המשפט, לפי הטענה, בעובדה שמעשיו הינם ברף הנמוך של הסקאלה, כיון שהוא נטל חלק באירוע אחד ובתפקיד של סבל בלבד. לגישתו, הנתונים המבחינים בינו לבין המעורבים האחרים מצדיקים כי עונשו ייפול מעונשם באופן משמעותי יותר.

(ד)         בע"פ 4528/05 מבקש חסין כי עונשו יוקל. לטענתו, עונשו חמור יתר על המידה והפלייתו על פני שאר המשיבים אינה מוצדקת. הוא מציין, כי הוא לא יזם את משלוח הנשק אלא רק נענה לפניות של אחרים. כמו כן הוא טוען, כי לא ניתן משקל ראוי לגילו הצעיר (במועד ביצוע העבירות הוא היה כבן 21), למצוקה הכלכלית שדירדרה אותו למעשיו, להיותו תושב זר אשר לא יוכל ליהנות מהטבות שונות בכלא וכן לעובדה שהודה וחסך בכך זמן שיפוטי יקר. 

הכרעה

8.         בשנים האחרונות נתונה מדינת ישראל במציאות ביטחונית קשה וכואבת. המדינה חשופה להתקפות טרור קשות ורצחניות, הגובות מחיר כבד בחיי אדם של חיילים ואזרחים כאחד (לתיאור המציאות הביטחונית ראו בג"ץ 7052/03 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים (טרם פורסם), פיסקה 1 לפסק דינו של הנשיא). לא נדרשת מומחיות רבה כדי להבין, כי הספקה רציפה של כלי נשק ותחמושת תורמת להתמשכותו של גל האלימות והטרור. נתיבי הברחת הנשק והתחמושת מהווים עורק המזין את הפעילות הטרוריסטית ועל כן הם חלק בלתי נפרד ממנה. מאליו יובן, כי החומרה, הסיכון והתיעוב הנודעים למעשי הטרור עצמם אוצלים גם על ענישתם של אלו המעורבים בשלבים המוקדמים - אך החיוניים - של שרשרת הטרור. תופעה מדאיגה וחמורה, אשר נפרשה בפני בית משפט קמא ונשקפת אף ממקרים קודמים שהגיעו לפתחו של בית המשפט, הינה של הברחת נשק דרך הגבול עם חבל סיני שבמצרים. שיטת ההברחה כורכת יחדיו שיתוף פעולה בין תושבי סיני לאזרחים ישראלים, כאשר הראשונים מנצלים את היכרותם הטובה את תוואי השטח בחצי האי סיני והאחרונים מנצלים - מנצלים לרעה - את נגישותם ויכולת התנועה החופשית שלהם באזור הגבול מצידו הישראלי (ראו ע"פ 11475/04 מדינת ישראל נ' חאלד סוארכה (לא פורסם), פיסקה 5). המדינה בערעורה עמדה על הגורמים המתמרצים את העוסקים במלאכת ההברחה, ביניהם חדירות הגבול והגמול הכספי הצפוי למבריחים, שהינו גורם פיתוי משמעותי על רקע המצב הכלכלי. שומה על בית המשפט להציב משקל נגד בדמותה של ענישה קשה, כואבת ומרתיעה. אכן, בשנים האחרונות, נוכח אירועי הטרור ההולכים ומתגברים, ניכרת בפסיקה מגמה של החמרה בענישה בגין עבירות נשק, לרבות ייבוא נשק (ע"פ 4831/03 מחמוד אבו בכר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 11475/04 הנ"ל; ע"פ 8012/04 מחמוד מאני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). פסיקתו של בית משפט זה חילחלה כלפי מטה והעונשים הנגזרים בבתי המשפט המחוזיים משקפים גם הם רמת ענישה מחמירה. העובדה שמניעיהם של המעורבים בשלבים שונים של שרשרת ההברחה הינם כלכליים ולא אידיאולוגיים אינה יכולה להוות גורם משמעותי, ודאי שלא מכריע, לקולה (ע"פ 11475/04 הנ"ל, פיסקה 6). פן מיוחד של חומרה נשקף במקרים בהם הסחר בנשק נעשה עם תושבי הרשות הפלסטינית (ע"פ 8012/04 הנ"ל, פיסקה 5). ייאמר הדבר באופן נחרץ: בעבירות של ייבוא נשק לארץ יש ליתן משקל מרכזי לשיקולי ההרתעה. כמובן, השיקולים האחרים בהם מכירה תורת הענישה - ובראשם עקרון הענישה האינדיבידואלית ושיקולי השיקום - אינם מתאיינים, אלא שמשקלם הסגולי ביחס לשיקול ההרתעה נמוך הוא.

9.       בערעורים שבפנינו נטען, כי המעורבים לא ידעו ואף לא חשדו כי הנשק אמור להגיע לגורמים עוינים ברשות הפלסטינית. טענה זו מיתממת היא ודינה להידחות. במציאות של העימות המזוין המתחולל באזורנו אין זה הגיוני, כי אדם המבריח לישראל נשק כדוגמת רובי קלצ'ניקוב או כדורי רובה לא יידע, ולמצער יניח כי קיימת אפשרות ברמה גבוהה של סבירות, שהנשק מיועד להגיע לגורמים העוסקים בפעילות טרוריסטית כנגד מדינת ישראל. נטען גם, כי המניע המרכזי של המעורבים בהברחות הינו בצע כסף ולא אידיאולוגיה, אולם בכך, כאמור, אין כדי להפחית באופן משמעותי את מידת החומרה הנשקפת ממעשיהם.

10.     העונשים שנגזרו על המעורבים הינם חמורים, אך מוצדקים לאור חומרת המעשים והצורך בנקיטת יד קשה כלפי המעורבים בהם. אין בהם חריגה מנורמת הענישה הנהוגה בפסיקה, ובודאי אינם מצדיקים התערבות ערכאת הערעור. איני מוצא גם שהתערבותנו מתחייבת בשל הטענות שהושמעו לגבי מידרג הענישה בין המעורבים. חלקם של המעורבים במעשים, ועל כך אין חולק, לא היה שווה. בתי המשפט דלמטה גזרו את העונש תוך שהם מבחינים בין המעורבים על רקע נסיבותיהם ונפח הפעילות השונה בו נטלו חלק. אין לומר, כי המידרג שנוצר הינו כזה החורג ממתחם שיקול הדעת המסור לערכאה הדיונית. המשיבים טוענים עוד, כי יש להתחשב בכך שתנאי מאסרם יהיו קשים מן הרגיל, כיון שבהיותם תושבים זרים הינם מנותקים מחברתם הטבעית וכן תימנענה מהם הטבות שונות המוענקות בכלא. נכון אני להניח, כי יש בעובדה זו כדי להוות גורם מסוים לקולה, כחלק מהנסיבות האישיות הנבחנות על ידי בית המשפט הגוזר את העונש. אולם בהינתן חומרת העבירות והצורך הדוחק בהרתעה, לא ניתן לייחס לכך משקל רב (ראו והשוו ע"פ 7437/02 אבועאדי עטווה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 3964/00 חסוס - מריה בת מורנו נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (2) 1, 19-20). אשר על כן, יש לדחות את הערעורים על חומרת העונש.

11.     המדינה בערעוריה ביקשה, כי נחמיר בעונשם של המעורבים. כאמור, העונשים שנגזרו חמורים הם והולמים את רמת הענישה שהסתמנה בפסיקה. מול חומרתם המופלגת של המעשים בהם הורשעו המעורבים הניח בית המשפט את נסיבותיהם האישיות הקשות, את ההודאה במעשים ואת שיתוף הפעולה עם רשויות החקירה של חלקם. כמו כן התחשב בית המשפט בקשיים הייחודיים של המשיבים, כתושבים זרים הנתונים במאסר בארץ לא להם. המדינה טוענת, כי ניתן משקל יתר לנסיבות האישיות על פני האינטרס הציבורי המכתיב ענישה מחמירה וחד משמעית. אכן, אפשר והיה מקום להעלות עוד את רף הענישה ולהחמיר בעונשם של המעורבים. עם זאת, גם מהלך של העלאת נורמת ענישה צריך להיעשות בהדרגה ובמקום ובאופן המתאים (ראו ע"פ 4831/03 הנ"ל, פיסקה 4). ייתכן, שהיה מקום אף להחמיר עוד בעונשם של אבו סבילה והמשיבים. אולם, משהתברר, כי בעניינו של אבו הדובה (ת"פ 8069/05, הנזכר בפיסקה 7(ב) לעיל) הסכימה המדינה לעונש מירבי של 11 שנות מאסר, נראה שלאור עקרון אחידות הענישה אין מקום לקבל את ערעורה של המדינה (נזכיר, כי בית המשפט גזר על אבו הדובה 9 שנות מאסר).