מגן דוד אדום נ' אליגון

החלטה

לפני בקשה להעברת הדיון בתובענה אל בימ"ש השלום בבאר שבע.

העובדות הצריכות לעניין הן אלה:

התובעת הגישה לביצוע תביעה בלשכת ההוצאה לפועל. הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע התביעה. ההתנגדות התבררה לגופה ובסופו של יום ניתנה לנתבעת רשות להתגונן. כעת מבקשת הנתבעת להורות על העברת הדיון בתובענה אל בימ"ש השלום בבאר שבע.

ב"כ התובעת הסתמך על החלטת בימ"ש בבר"ע (י-ם) 974/09 טכנוקריט (1992) בע"מ נ' כ.ס.מ. הנדסה ובע"מ (לא פורסם) לפיה "כאשר הנתבע מעוניין לקיים את הדיון בבית המשפט אשר לשיטתו צריך היה להגיש נגדו תובענה על פי תקנות סדר הדין האזרחי, עליו להגיש את ההתנגדות ללשכה שליד בית משפט זה. לעומת זאת, אם הנתבע יבחר להגיש את ההתנגדות ללשכה שבה פתח התובע בהליך, אזי הוא יראה כמי שמחל על טענת חוסר הסמכות המקומית וכמי שהסכים לסמכותו המקומית של בית המשפט שליד לשכה זו". דברים אלה, טוען ב"כ התובע, יפים גם לענייננו שכן הנתבעת הגישה התנגדותה ללשכת ההוצאה לפועל הסמוכה לבימ"ש השלום ברמלה ולפיכך יש לראותה כמוחלת על טענות בעניין סמכות מקומית לבימ"ש אחר.

ב"כ הנתבעת טוען, בתשובה לתשובה, כי פסיקת בתי משפט השלום בסוגיה בה עסקינן אינה אחידה והוא סומך על החלטת בימ"ש השלום בצפת בת"ט 2781-07-09‏ שם נאמר כי החלטת בימ"ש המחוזי שצוטטה לעיל היא מנחה ולא מחייבת. עוד נאמר לא נאמר בתקנות ההוצאה לפועל כי הגשת התנגדות ללשכה הסמוכה לבית המשפט מקימה ויתור על טענת חוסר הסמכות המקומית. עם זאת, ציין בית המשפט – וקביעה זו כפי שיובהר יפה לענייננו – כי "כשהנתבע הגיש התנגדות ללשכה בה הוגשה התובענה ואולם כבר בהתנגדותו העלה את טענתו לעניין העדר סמכות מקומית, גילה הנתבע דעתו שלא ויתר על טענתו והוא אינו מסכים לסמכותו של בית המשפט הסמוך ללשכה אליה הוגשה התביעה לביצועו" וכן ". לכן,כאמור, כל עוד הטענה הועלתה בהזדמנות הראשונה וצוינה כבר בהתנגדות עצמה, ניתן להעלות בפני ביה"מ טענה בדבר סמכות מקומית"

דיון והכרעה

לטעמי, דין בקשה זו להידחות משני טעמים. האחד, ההלכה המנחה שנקבעה בעניין טכנוקריט שצוטטה לעיל. השני, הטענה לא נטענה "בהזדמנות הראשונה", היינו בכתב ההתנגדות, כפי שנקבע בהחלטת בימ"ש השלום בצפת שהובאה לתמוך בטענות הנתבעת בהליך זה.

אפרט. ראשית וכפי שצוטט, קובעת ההלכה בפרשת טכנוקריט כי מקום בו מוגשת ההתנגדות ללשכה בה פתח התובע בהליך, רואים את הנתבע כמי שויתר על טענת חוסר הסמכות המקומית שעמדה לו וזאת בעצם הגשת ההתנגדות לאותה לשכה. אכן, אין מדובר בהלכה מחייבת אלא בהלכה מנחה בלבד אולם בהיעדר טעמים משכנעים לא ליישם הלכה זו על ענייננו - לא מצאתי עילה לסטות מהוראות בית המשפט בפרשת טכנוקריט.

שנית, וזהו העיקר, הנתבעת לא טענה כל טענת היעדר סמכות מקומית בכתב ההתנגדות אותו הגישה. כתב ההתנגדות הוא ההזדמנות הראשונה שיש לבעל דין לטעון טענותיו בעניין סמכות בית המשפט לדון בתובענה ובאופן כזה לייתר בירור ענייני הגוזל זמן ומשאבים על ידי בית משפט שכלל אינו מוסמך לדון ולהכריע בתובענה.

גם ההחלטה בה תומכת הנתבעת יתדותיה בתשובה לתשובה בהליך זה – המורה שלא בהתאם להלכה בפרשת טכנוקריט - אינה קובעת כי ניתן להעלות את טענת חוסר הסמכות המקומית לאחר הגשת ההתנגדות. אדרבא, בית המשפט מציין במפורש כי את טענת חוסר הסמכות המקומית יש לטעון לראשונה במסגרת ההתנגדות. כך ונאמר: כשהנתבע הגיש התנגדות ללשכה בה הוגשה התובענה ואולם כבר בהתנגדותו העלה את טענתו לעניין העדר סמכות מקומית, גילה הנתבע דעתו שלא ויתר על טענתו והוא אינו מסכים לסמכותו של בית המשפט הסמוך ללשכה אליה הוגשה התביעה לביצועו" וכן ". לכן, כאמור, כל עוד הטענה הועלתה בהזדמנות הראשונה וצוינה כבר בהתנגדות עצמה, ניתן להעלות בפני ביה"מ טענה בדבר סמכות מקומית" (הדגשה הוספה).

משמע, מקום בו לא נטענה טענת חוסר סמכות מקומית בכתב ההתנגדות – יש לראות בנתבעת כמי שויתרה על טענה זו וזאת כאמור ללא כל קשר לשאלה אם יש או אין מקום ליישם את הקביעות בפרשת טכנוקריט בענייננו.

סוף דבר: הבקשה נדחית. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות הבקשה בסך 500 ₪.

ניתנה היום, י"ז אדר תשע"ב, 11 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.