פסק דין
המבקש הגיש המרצת פתיחה זו יחד עם אביו המנוח, אברהם מגידיש ז"ל, אשר היה המבקש 2, אולם, למרבה הצער, הלך לעולמו שבועות ספורים טרם הגשת הסיכומים בתיק. לבקשת ב"כ המבקשים, נמחק מבקש זה, ונותר בנו, אלי מגידיש, יבל"א, שיכונה להלן "המבקש".
לאחר השתלשלות דברים והתפתחויות דיוניות שאינן טעונות פירוט, במהלך בירור התביעה, צמצם המבקש עתירתו, כיום, לסעד ממוקד אחד, והוא – בקשתו להצהיר כי חלקת הקרקע שהיתה ידועה כמגרש 99 במושב עוזה (להלן:"המושב") , היא נחלה בפני עצמה, וכי אסור למשיבים לשנות הגדרה זו.
הזכויות במושב מוסדרות במסגרת חוזה משבצת תלת צדדי ("חוזה משולש"), שבין מינהל מקרקעי ישראל, המשיב 1, ולבין שוכרת הקרקע ממשיב זה, הסוכנות היהודית, משיב 3, ולבין הגוף המתיישב – האגודה השיתופית – שהיא המושב, משיב 2.
בהתאם להוראות החוזה המשולש, הסוכנות מעניקה זכויות בר רשות אישיות למתיישבים במשקים החקלאיים שבמושב.
כל משק חקלאי אשר כזה, מהווה נחלה, וזו מוגדרת בהחלטות מועצת ממ"י, כחלקת אדמה חקלאית הנמצאת בבעלות המדינה, או מי מטעמה, והמוחכרת למתיישב לצורך פרנסתו מהמשק החקלאי שעל גבי החלקה. חלק מהנחלה מיועד למגורים ולמבני משק של אותו חוכר – מתיישב (חלקה א').
משק 45, שאין חולק שהוא מוגדר כנחלה, נמסר לחזקת אברהם מגידיש, המנוח, ורעייתו ז"ל, ולבני הזוג היו שני בנים, המבקש אלי, ובן נוסף בשם ראובן מגידיש, שאף הוא כיום אינו בין החיים.
בשנת 1977, מינה אברהם ז"ל את בנו ראובן, שנפטר לימים, בתור "בן ממשיך", מינוי אשר על פי הוראות ממ"י היקנה לו זכות לבנות בית על גבי חלקת ההורים. לימים, ובתהליך שהחל מ- 1998, בוטל מינויו של ראובן לבן ממשיך, ותחתיו בא אלי – המבקש – וזאת בהסכמת שני הנוגעים בדבר, האב, וראובן.
באופן חריג, ובנסיבות שיתוארו, הוקם הבית לבן הממשיך של משפחת מגידיש, שלא על גבי חלקה 45, אלא במגרש אחר במושב, הוא מגרש 99, שכעת חפץ אלי להצהיר שהוא נחלה נפרדת ועצמאית ממשק 45 של הוריו המנוחים.
ברי, כי הצהרה כזו, עשויה להקנות לאלי זכויות בעלות ערך, ויש להכרה במגרש 99 כנחלה נפרדת, משמעות כלכלית פוטנציאלית לא מבוטלת. זהו, ככל הנראה, עניינו בניהול ההליך, ובמתן הסעד שהתבקש.
עמדת המשיבים כולם, הינה, שמגרש 99 צורף לנחלה 45 אך ורק לשם הקמת ביתו של ראובן, שלא על גבי המגרש שם התגוררו הוריו, וזאת בנסיבות חריגות ומתוך התחשבות במצבו הרפואי המיוחד, ולבקשת הוריו, ובשום אופן, ובשום שלב, לא היתה כוונה ליצור נחלה נפרדת ועצמאית. לכן – אליבא דמשיבים, הבית במגרש 99 הוא חלק אינטרגלי של משק 45.
ממ"י מבהיר כי בהינתן גודל המגרש, 4 דונם בלבד (כאשר נחלה יכולה להגיע עד 45 דונם), ייעודו לבניה בלבד בלא זכויות בקרקע חקלאית, כמתחייב ממדיניות המינהל, ומשאין הוא נמנה על מצבת הנחלות הרשומות במושב עוזה, אין ניתן כלל להגדירו, בשום דרך, כנחלה, והדבר אינו מתיישב עם מדיניות ממ"י, עם החלטותיו המחייבות, ועם הנהלים המקובלים. להבדיל מכך, ניתן, לפי החלטת הנהלת ממ"י, הרלוונטית לנדון, לצרף מגרש מסויים לנחלה קיימת, לצורך הקמת יחידת מגורים שניה, (כגון לבן ממשיך), ואף זאת ובמקרים חריגים ויחודיים בלבד. כך, לפי הטענה, נעשה כאן.
כאשר המינהל והמושב, ואף הסוכנות, שלכאורה הם אלה האמונים על חלוקת השטחים במשבצת האגודה, הגדרתם והקצאתם ליעוד זה או אחר, טוענים שאין מדובר בחלקה נפרדת, והם מתנגדים נחרצות לקבלת התביעה ומתן ההצהרה המבוקשת, עולה, כמובן, השאלה, מהי העילה שעליה יכול המבקש להתבסס ומדוע סבור הוא, על אפם ועל חמתם של המוסדות הללו, שעסקינן בנחלה עצמאית ונפרדת.
מתוך סיכומי הצדדים, עולות טענות משפטיות שונות, מהן אף בעלות אופי מקדמי, בעיקר מטעם המושב, אך מצאתי, שאין צורך להיכנס לפרטי כל הטענות ולנתחן, באשר, התשתית העובדתית שהוצגה, והמסמכים שלפני, מראים, חד וחלק, שאין לטענות אלי על מה שיסמוך, ואין לו שמץ ביסוס, לא כל שכן הוכחה, במידה המתאימה לשכנע את ביהמ"ש בהליך אזרחי, שהדין עימו, ומשכך – לגופם של דברים יש לדחות את תביעתו.
כמסתבר – תולה המבקש יהבו על לא יותר מטעות גרידא שנפלה בניסוח מכתב מסויים שיצא מלפני גורם בממ"י, שגגה בתום לב, ומחוסר שימת לב מספקת, בנסיבות שאינן מקימות זכות כלשהי למבקש להיבנות ממנה, לא כל שכן עילת תביעה שבדין והענקת סעד שיכול ויקנה לו זכויות שונות ובעלות ערך כלכלי – קנייני.
כעולה מהמסמכים שהוגשו בפני, ולמעשה אינם שנויים במחלוקת, כבר ביולי 1976 פנה המושב לסוכנות בבקשה להקים בית מגורים נפרד לראובן, שלא בסמיכות לבית הוריו, וזאת משום שהוא סובל ממחלת נפש קשה, מצוי בטיפול מתמיד, והרופאים והמטפלים ממליצים כי לא יתגורר ליד ההורים, ואף גורסים כי מסוכן הוא שיגור עם המשפחה. הפתרון שנמצא היה הקמת בית נפרד "בהמשך לבית האחרון בכפר", כאשר הסוכנות, לעת מתן אישורה לדבר, הבהירה היטב (18.10.76) כי "אנו לא מוסיפים משק (נחלה)... אלה (צ.ל "אלא", א.ו ) בית לבן, אבל לא במגרש של ההורים".
לשם ביצוע האמור, נוצר, בהליכי תכנון מתאימים, מגרש 99 הנדון, כאשר הגופים המיישבים דאגו לעגן היטב במסמכים ובהסכמים שנעשו, לרבות הסכם מיום 20.10.77, כי מדובר אך ורק בצירוף מגרש זה כחלק בלתי נפרד מנחלה 45, וכי עסקינן ביחידה אינטגראלית השייכת למשק זה. אברהם המנוח, החתום על ההסכם, לצד המוסמכים מטעם ממ"י ומושב עוזה, הצהיר, בין היתר, כי "יחידת הדיור הנוספת תהיה בהחזקתו הבלעדית ותהווה חלק בלתי נפרד מנחלתו, וכל הוראות חוזה החכירה החלים על הנחלה יחולו על יחידת הדיור הנוספת, כיחידה אחת" וכן, כי אם יווצר מצב שבו הוא יוכל להעביר את זכות החכירה, אזי לא יוכל לעשות זאת אלא אם כן "יעביר את שתי יחידות הדיור כיחידה אחת".
כאשר ראובן ז"ל ויתר, לימים, על זכותו כבן ממשיך בנחלה של הוריו, לטובת המבקש ורעייתו, אף הוא הצהיר וחתם לאמור, כי מגרש 99 הוא חלק ממשק 45, וידע זאת היטב.
ניתן לומר, ואיני רואה צורך להכביר בציטוט המסמכים, המכתבים, התצהירים, וההסכמים כולם, כי עד שלב מאוחר מאוד, איש לא העלה על דעתו לטעון, שמדובר בנחלה נפרדת, שנוצרה יש מאיין.
בשנת 1998, כאשר ביקש המושב את אישור המינהל לבנות את ביתו של אלי, המבקש, במגרש הנדון, בהסכמת אחיו, נרשם בכותרת המכתב כי מדובר ב"בית מקצועי מס' 99", ומתוך שהמינהל לא איתר תיק נפרד למגרש זה, נעשתה פניה מטעם מנהל מחלקת עסקאות חקלאיות בממ"י, לסוכנות היהודית, אגף החוזים, ושם ביקש המנהל, מר עוזי עמיר "לבדוק ולהודיעני מה מעמדו הרשום של מגרש זה (נחלה, או בית מקצועי)", תוך שהוא מזכיר את העובדה שבשנת 1977 יזמה הסוכנות והכינה ת.ב.ע ליצירת מגרש זה.