פסק דין
העותר מבקש במסגרת עתירה זו כי בית המשפט יורה על הכנסה אל בין כתלי בית הסוהר צוות תקשורת לצורך קיום "ראיון חי פנים אל פנים" עם העותר, ולא באמצעות טלפון.
העותר הינו אסיר אשר נדון למאסר לתקופה של 21 שנים וחמישה חודשים החל מיום 12.8.1996, בגין עבירות של שהיה בלתי חוקית, שוד, אונס בכוח או באיומים וחבלה חמורה.
לטענת העותר, פנה לגורמים הרלוונטיים בבקשה לאפשר לו לקיים ראיון עיתונאי חי, ולא באמצעות טלפון, עם כתבת מסויימת או כל כתב אחר, ובקשתו נענתה בסרוב.
נטען כי סרוב המשיב מהווה נסיון ל"סתימת פיות", כי למשיב יש מה להסתיר, וכי המדובר במניעת חופש הביטוי, פגיעה בכבוד האדם, ובזכות הציבור לדעת, גם במקרים בהם האדם הינו אסיר.
לטענת ב"כ המשיב, הוא מכיר בחשיבות שמירה על זכויות אדם בין כתלי בית הכלא, אך עם זאת בית המשפט קבע כי זכויות היסוד אינן מוחלטות כי אם יחסיות.
נטען כי לפי פקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: "הפקודה"], בית הסוהר הינו מקום סגור ומוגדרים הגורמים הרשאים להיכנס ולבקר אסירים בבית הכלא.
נטען כי הפקודה מטילה מגבלות על הקשר בין האסיר לגורמים מחוץ לבית הסוהר, "ולא מתאפשרת לאסירים המוחזקים בבית סוהר גישה חופשית ובלתי אמצעית לעולם החיצון, ובין היתר אף לכלי תקשורת".
נטען כי העותר הינו אסיר המרצה מאסר בגין עבירות אינוס ושוד חמורות, הכוללות אינוס בצוותא של שתי נשים, תוך שימוש באיומים ובנשק קר, ובעבירות שוד של זוגות שבאו להתבודד ביער, ונסיון להשפיע על עדים.
נטען כי מבדיקה אל מול גורמי המודיעין שאצל המשיב עולה כי לעותר מידעים רבים אשר נתקבלו במהלך שנת 2013 המלמדים כי התנהלותו של העותר הינה בעייתית, ויש בה כדי לפגוע בניהול התקין של בית הסוהר, ולהקים חשש סביר לפגיעה באנשי סגל.
נטען כי העותר מרבה בפניות, תלונות ועתירות, ומרבה לצאת חוצץ כנגד המשיב בנושאים מנושאים שונים, וכי כפי שניתן ללמוד ממידע מודיעיני לא אחת בוחר העותר לעשות זאת בדרכים המלוות בניסוחים בוטים, התלהמות כלפי אנשי סגל, ובאופן המשליך על ניהולו התקין של בית הסוהר.
נטען כי חרף הצהרת העותר בעתירה קודמת אשר העותר חזר בו מחלקה הקשור לקיום ראיון, לפיה הוא מסכים שהראיון יתקיים בדרך המפוקחת שיראה לנכון שירות בתי הסוהר, הרי שכעת מבקש העותר ראיון פנים אל פנים עם איש תקשורת.
נטען כי לעותר עומדות אפשרויות נוספות לממש את חופש הביטוי במסגרת הדרכים הקבועות לכך בפקודת בתי הסוהר, ובין היתר באמצעות העלאת דבריו של העותר על הכתב ושליחתם לכל מי שיראה לנכון.
עוד נטען כי בקשת העותר אינה מעלה כל נסיבה חריגה המעלה הצדקה להיעתר לבקשה, וכי אין מדובר באיסור גורף לבקשת העותר, אלא הוצעו חלופות אשר יש בהן כדי לאזן בין זכותו של העותר לחופש הביטוי ומימושה הלכה למעשה, לבין האינטרס הציבורי של שמירה על ביטחון בית הסוהר, משמעת וניהול תקינים, שלומם של אסירים אחרים ושלומו של הסגל.
בדיון ביום 11.2.2014 התנגד העותר לכך שבית המשפט בלבד יעיין בחומר חסוי, ועמד על כך שתוצא תעודת חיסיון.
לאור כך שהעותר עמד על תעודת חיסיון, נדחה הדיון כדי לאפשר למשיב להוציאה.
לקראת הדיון אשר התקיים היום הוצאה תעודת חיסיון, והתעודה ופרפראזה נמסרו לעיון העותר.
העותר עמד בסירוב כי בית המשפט יעיין בחומר, ואף אמר כי הוא מבקש להגיש בקשה לחשיפת המידעים המודיעיניים.
לאחר שחודש הדיון שינה העותר את עמדתו וכעת הסכים כי בית המשפט יעיין במידעים המודיעיניים.
העותר הוסיף, בהתייחס לתגובה אשר הוגשה לדיון הקודם, כי "אם הם מרשים לי שאני אשלח אליה בכתב את כל המסמכים, העתירה מיצתה את עצמה", ולאחר שנשאל אם הוא עומד על העתירה או חוזר בו מהעתירה, השיב כי הוא עומד על העתירה כפי שנוסחה אולם אם שב"ס "מסכים לשלוח לה בכתב את מה שאני צריך, אני מסכים שיאפשרו לי להעביר את כל מה שיש לי גם עם מסמכים לכתבת". לאחר מכן אמר כי הוא מבקש לקיים דיון בעתירה, ואינו מבקש סעד חלופי.