מג'דלאני נ' כלאסני ואח'

החלטה

בעניין: בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דיני מיום 26.10.11. בפסק הדין קיבלתי באופן חלקי תביעת פינוי שהגישה המשיבה נגד המבקשים.

העובדות הרלבנטיות לדיון בבקשה הן בקצירת האומר כדלקמן: המשיבה היא הבעלים של דירת מגורים המורכבת משני חלקים, אשר כונו בפסק הדין "הדירה המזרחית" ו"הדירה המערבית". בתביעה שהגישה עתרה המשיבה לפינוים של המבקשים משתי הדירות. בפסק הדין דחיתי את התביעה בנוגע לדירה המזרחית וקבעתי כי למבקשת מס' 2 (להלן: "המבקשת") זכות לדיירות מוגנת בה. ואילו לגבי הדירה המערבית קיבלתי את התביעה והוריתי על פינויה, הואיל וקבעתי כי אין למבקשים זכות להמשיך ולהחזיק בה. כמו כן חייבתי את המבקשים לשלם למשיבה דמי שימוש ראויים.

המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי ערעור על החלק בפסק הדין שבו הוריתי להם לפנות את הדירה המערבית. בבקשה זו הם עותרים כי אעכב את ביצועו של חלק זה בפסק הדין עד למתן החלטה בערעור.

עיינתי בבקשה ובתגובה.

צודקת המשיבה בטענתה כי הכלל הוא שהגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק הדין שעליו מערערים (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). ככלל על המבקש עיכוב ביצוע של פסק דין לשכנע את בית המשפט כי קיימים סיכויים טובים שיצליח בערעורו, וכי אם יזכה בערעורו יהיה זה קשה או בלתי אפשרי להחזיר את המצב לקדמותו, או כי ביצוע מיידי של פסק הדין יגרום לו נזק שאינו ניתן לתיקון.

אלא שכאשר מדובר בפסקי דין בענייני מקרקעין, ובפרט בפסקי דין שעניינם פינוי מדירת מגורים, הנטיה היא להיעתר לבקשות לעיכוב ביצוע אף אם סיכויי הערעור אינם גבוהים במיוחד, שכן בפסקי דין מסוג זה נוטה מאזן הנוחות לטובת הענקת עיכוב הביצוע בשל הקושי בהחזרת המצב לקדמותו ובשל הנזק שעלול להיגרם למי שנדרש לפנות את דירתו (ראה: א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט-2009, סיגא – הוצאה לאור בע"מ) בעמ' 677-678). אומנם בהתאם לפסיקה שצרפה המשיבה לתגובתה, כלל זה נכון בראש ובראשונה למקרים שבהם מוצאים צווי פינוי נגד דיירים בדיירות מוגנת. אלא שאין אלה המקרים היחידים שבהם נעתרים בתי המשפט לבקשות לעיכוב ביצוע פסקי דין של פינוי. אני סבורה כי בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה נוטה מאזן הנוחות לכיוון הענקת עיכוב ביצוע, תוך התנייתו בתנאים כמפורט להלן.

כפי שציינתי לעיל, הדירה המזרחית והדירה המערבית מהוות דירה אחת, ולשתיהן חלקים משותפים. במשך שנים רבות התגוררו המבקשת ובני משפחתה בשתי הדירות גם יחד, והשתמשו בהן כדירה אחת. דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע עלולה להוביל לכך שהדירה המערבית תושכר לאחרים, כך שהמבקשים יאלצו להתגורר באותה דירה ביחד עם זרים, וזאת בטרם ידון ערעורם. הדבר עלול לגרום למבקשים נזק, ואף לגרום לכך שיהיה זה קשה להשיב את המצב לקדמותו אם תתקשר המשיבה בחוזה שכירות עם צדדים שלישיים. מנגד ניצבת האפשרות של עיכוב ביצוע הפינוי עד להכרעה בערעור, תוך הבטחת תשלום דמי שימוש ראויים למשיבה בסכום שנקבע על ידי השמאי מטעמה, אפשרות שהנזק הכרוך בה למשיבה הינו מזערי.

הערעור בתיק קבוע לדיון ביום 3.4.12, דהיינו בעוד פחות מחודשיים. אני סבורה כי הפקדת דמי שימוש ראויים לתקופה של חצי שנה מראש בקופת בית המשפט תבטיח את תשלום דמי השימוש הראויים עד להכרעה בערעור.

לפיכך אני מורה על עיכוב ביצוע החלק בפסק הדין המורה למבקשים לפנות את הדירה המערבית, וזאת בתנאי שהמבקשים יפקידו בקופת בית המשפט עד יום 20.2.12 דמי שימוש ראויים בסכום של 140 דולר לחודש למשך שישה חודשים, דהיינו בסך הכל 840 דולר. מסכום זה תעביר המזכירות למשיבה החל מיום 1.3.12 ומידי 1 לכל חודש עוקב סכום של 140 דולר, וזאת עד להכרעה בערעור.

מטעמים של נוחות הצדדים רשאים להגיע להסכמה כי הסכום יופקד בידי ב"כ המבקשים במקום בקופת ביהמ"ש, וזה יהיה אחראי להעברת התשלום למשיבה מידי חודש. אם יגיעו להסכמה כזו יודיעו על כך לבית המשפט.

אם לא יופקד הסכום במועד שנקבע תידחה הבקשה ללא צורך בהחלטה נוספת.

המזכירות תמציא לצדדים החלטה זו בדחיפות.

ניתנה היום, י"ד שבט תשע"ב, 07 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.