מאקה(עציר) נ' משרד הפנים

פסק דין

1.עניינה של עתירה זו בתקיפת החלטת הממונה על ביקורת הגבולות מיום 13.11.2012, על הוצאת צו גירוש בעניינו של העותר מכוח החוק למניעת הסתננות (עבירות לשיפוט) התשי"ד – 1954, כפי שתוקן בחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (תיקון מס' 3 והוראת שעה) התשע"ב -2012 (להלן: "חוק למניעת הסתננות"). בהתאם, מבקש העותר כי בית המשפט יורה על שחרורו ממשמורת וכן יורה על השבת המצב לקדמותו ערב מעצרו, במובן זה שינתן לו היתר שהייה ארעי, מסוג "משוחרר בתנאים", לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל").

טוען העותר כי צו הגירוש שהוצא נגדו, הוצא שלא כדין מאחר ועובר למעצרו היה משוחרר בערובה ושהה כדין ועל כן לא ניתן להחיל עליו את הוראת סעיף 30 (ב) לחוק למניעת הסתננות. לחילופין טען, כי מתקיימים בעניינו טעמים המצדיקים שחרורו ממשמורת בהתאם להוראת סעיף 30 א' (ג) לחוק למניעת הסתננות מאחר ולא נשקפת סכנה ממנו וכי בפועל אין כל אפקטיביות למעצרו מאחר ולא ניתן להרחיקו למדינת נתינותו, סנגל. לחילופי חילופין טען כי המשיב נוהג באכיפה סלקטיבית עת עוצר הוא אנשים, כדוגמת העותר, השוהים כדין בישראל ובמעצרם וגירושם רומס את זכותם לחירות.

2.העותר, נתין מדינת סנגל, נכנס לישראל, דרך מצרים, בחודש נובמבר 2010. לאחר שנכנס לישראל נכלא בכלא סהרונים למשך 10 חודשים. ביום 2.12.10 נערך לעותר שימוע בפני הממונה על ביקורת הגבולות שלאחריו הוצאו לו צווי משמורת והרחקה. ביום 6.12.10, נערך דיון בבית הדין למשמורת אשר החליט על הותרת צו המשמורת בתוקף מאחר והעותר נכנס לארץ שלא כדין. ביום 13.12.2010 נערך דיון נוסף בבית הדין למשמורת ולאור טענת העותר כי הינו בן 17 שנים הוחלט לבצע בדיקת גיל לעותר. ביום 21.3.2011, לאחר שהוצגה בפני בית הדין למשמורת בדיקת הגיל לפיה, עולה כי בסבירות הגבוהה מ-75% העותר הינו בגיר, הוחלט על הותרת העותר במשמורת. בדיון, מיום 26.7.2011, בבית הדין למשמורת, צוין כי העותר משתף פעולה עם הליכי הרחקתו אולם, הליכים אלו כרוכים בקשיים עקב העדרם של יחסים דיפלומטיים עם סנגל. לפיכך, הורה בית הדין כי במידה ולא תונפק לעותר תעודת מעבר סנגלית עד ליום 22.8.2011, ישוחרר העותר לחלופת משמורת. ביום 23.8.2011, התקיים דיון נוסף בעניינו של העותר ומאחר והרחקתו לא צלחה באותה העת, החליט בית הדין על שחרור העותר ממשמורת בתנאים של התייצבות שבועית במשרדי רשות ההגירה והמשך שיתוף פעולה עם הרשויות לצורך קידום הרחקתו וכן מסירת כתובת מגורים קבועה והודעה מראש על שינוי בכתובת. בהתאם, שוחרר העותר ממשמורת עם היתר שהייה ארעי.

3.ביום 13.11.11 התקבלה אצל המשיבה בקשת ב"כ העותר לבית הדין למשמורת להפחתת תדירות התייצבותו של העותר במשרדי רשות ההגירה. ביום 20.11.11 ניתנה עמדת המשיבה לפיה, העותר טרם התייצב אצל ממונה היציאה מרצון והוא אינו פועל למיצוי הטיפול בעניינו ויציאתו מישראל. בהתאם, ביום 21.11.2011, ניתנה החלטת בית הדין לפיה, אין להפחית מתנאי התייצבותו של העותר וכן צוין בהחלטה כי על העותר להתייצב בהקדם במתקני המשיב בנתב"ג, אצל הממונה על יציאה מרצון, זאת בכדי לקדם את יציאתו, מן הארץ. העותר לא עשה כן.

4.במקביל, לנוכח העובדה כי העותר הגיש בקשת פליטות, מכח נוהל מבקשי מקלט מדיני, הוזמן העותר לראיון, לצורך בדיקה מקדמית בפני יחידת הטיפול למבקשי מקלט. ביום 12.7.2012, התנהל ראיון בעניינו של העותר, ביחידת הטיפול במבקשי מקלט ובקשתו להכרתו כפליט נדחתה.

5.ביום 10.9.2012, עוכב העותר מאחר ולא החזיק באשרת שהייה בתוקף. אשרת השהייה שהיתה ברשותו פגה ביום 12.7.12, לאחר שנדחתה בקשתו למקלט מדיני.

מיד עם הגעתו של העותר למשמורת ולאחר שנשמעו טענותיו הוצאו בעניינו צו הרחקה וצו משמורת. בית הדין למשמורת אישר את הצו ביום 12.9.12, ולאחר מכן ביום 13.9.12.

ערעור על החלטת בית הדין אשר אישר את צו המשמורת לא הוגש.

6.ביום 31.10.12, התקיים דיון נוסף בבית הדין למשמורת, בו הוחלט כי ככל שלא תצלח הרחקתו של העותר לסנגל ועד ליום 13.11.12, ישוחרר העותר בתנאים.

ביום 13.11.12 הוצא צו גירוש זמני בעניינו של העותר, מכוח החוק למניעת הסתננות. בהתאם להוראות החוק למניעת הסתננות, הובא העותר, ביום 19.11.12, לראיון בפני הממונה על ביקורת הגבולות, אשר הורה על הותרתו במשמורת. ביום 21.11.12, הוצא לעותר צו גירוש קבוע, המהווה אסמכתא חוקית להשארתו במשמורת. בהחלטת בית הדין למשמורת, מיום 21.11.12, קבע בית הדין למשמורת כי צו הגירוש בעניינו של העותר הוצא כדין וכי לא מתקיימים התנאים לשחרור העותר, בהתאם לחוק ההסתננות.

7.ביום 26.1.12, נערך דיון נוסף בבית הדין למשמורת, בבקשת ב"כ העותר לשחרורו ממשמורת. בית הדין דחה את טענות העותר וחזר וקבע כי צו הגירוש בעניינו של העותר הוצא כדין וכי אינו ממלא את התנאים לשחרור ממשמורת, בהתאם לחוק למניעת הסתננות. באשר לטענות ב"כ העותר בדבר "חוקיות" החזרתו של העותר למשמורת, ציין בית הדין כי צו המשמורת אושר על ידי בית הדין, בהחלטה מיום 13.9.12, ובהעדר ערעור על החלטה זו אין בידיו כדי לשנותה מאחר ואינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו.

8.ביום 27.11.12, התקיים דיון בבקשה נוספת של העותר לשחרורו, מן הטעם כי העותר משתף פעולה עם הרחקתו. בית הדין דחה בקשה זו וקבע כי, אין בכך כדי להוות עילה לשחרור לפי החוק למניעת הסתננות.

9.בעתירה דנן טוען העותר כי אין מקום להחיל עליו את חוק ההסתננות מאחר ואין המשיבה מחילה אותו על מסתננים אחרים, אשר נכנסו לארץ לפני החלתו של החוק בחודש יוני 2012 ואשר שוחררו ממשמורת וניתנו להם אשרות זמניות, לפי חוק הכניסה לישראל. לטענת העותר, בנסיבות של משוחרר בערובה שכזה אין להחיל את הוראות סעיף 30 (ב) לחוק למניעת הסתננות וכי אבן הבוחן לשלילת אשרה של שוהה שכזה הינה אך בנסיבות בהן המסתנן מהווה סכנה לשלום הציבור.

10.לטענתו, הוצאת צו הגירוש כנגד העותר והימנעות המשיב לנהוג עם העותר כפי שהוא נוהג עם מסתננים אחרים השוהים על פי היתר, מעידים על אכיפה בררנית, הנוגדת באופן חריף את עיקרון השוויון בפני החוק והמערערת את חזקת חוקיות המנהל.

לחילופין, טען כי נכון להורות על שחרורו של העותר מטעמים הומניטריים, מכח סעיף 30 ד' (2) לחוק למניעת הסתננות מאחר ובנסיבות העניין משתף העותר פעולה עם המשיב לצורך הרחקתו מן הארץ והקושי בהרחקתו נובע אך מן העובדה כי קיים קושי ביצירת קשר עם מדינת סנגל, לשם הרחקתו, נסיבות שאין לעותר שליטה בהם. לדידו, ככל שיימצא פתרון ותקודם הרחקתו יתייצב לצורך הרחקתו. לטענתו, הותרתו במעצר לא תקדם את הרחקתו לאור הקשיים עליהם הצביע.

11.דין העתירה להידחות.

אין חולק כי העותר הסתנן לתחומי מדינת ישראל. אמנם, לאחר תקופת מעצר, שוחרר בתנאים מגבילים, על פי חוק הכניסה לישראל, אולם, נעצר מאוחר יותר לאחר שבקשתו למקלט מדיני נדחתה ובעת שפקעה אשרת השהייה שלו בישראל. מעצרו בשנית היה על פי חוק הכניסה לישראל, כאשר על החלטת בית הדין למשמורת בדבר צו המשמורת לא הוגש כל ערעור. זמן קצר לאחר מכן הוצא צו גירוש זמני ולאחר מכן צו גירוש קבוע על פי חוק ההסתננות, המהווה אסמכתא חוקית להשארתו של העותר במשמורת.

מעצרו של העותר בוצע, בין השאר, מאחר ונמנע מלהתייצב בפני הממונה על יציאה מרצון כדי לקדם הרחקתו מן הארץ ובנסיבות בהן פקעה אשרת שהייתו בארץ, לאחר שנדחתה בקשתו למקלט מדיני.

יוצא אפוא כי ניתן להחיל על העותר את החוק למניעת הסתננות, מכוח הוראת סעיף 30 (ב) לחוק למניעת הסתננות ועל כן, אין לומר כי נפל פגם בהוצאת צו הגירוש כנגדו. (ראה פסק דינו של כב' הנשיא אלון בבית המשפט המחוזי באר-שבע בעת"מ 21001-10-12).