מאסר עולם לעבדל מסארווה על רצח גיסו

כב' השופטת נ' אחיטוב:

עובדות כתב האישום

1.         הנאשם מואשם בעבירת רצח - עבירה לפי סעיף 300 (א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

על-פי עובדות כתב האישום, במועדים הרלבנטיים, ניהל חביב מסראווה, שהינו גיסו של הנאשם ונשוי לאחותו (להלן: "המנוח"), תחנת-מוניות בשם "טקסי בלדנא" בטייבה.

משרד תחנת המוניות בנוי משני חדרים: חדר הכניסה אשר שימש כמשרד, והחדר השני אשר שימש כמחסן. הכניסה הראשית הינה למשרד, וממנו יש פתח מעבר ללא דלת אל המחסן. מהמחסן ישנה דלת יציאה אחורית המובילה לרחוב.

ביום 20.3.06 נגנב אקדח תופי (להלן: "האקדח") מבעליו, המתגורר ברח' הפלמ"ח 8 בזיכרון יעקב.

ביום 23.12.06 (יום שבת) בשעה 07.30 או בסמוך לכך, הגיע הנאשם לתחנת המוניות כשהוא מצויד באקדח, כשהתוף מלא במלואו ב- 8 כדורים.

תחנת המוניות הייתה עדיין סגורה, והנאשם המתין בקרבת מקום לבואו של המנוח.

בשעה 08.00 הגיע המנוח למשרד תחנת המוניות, פתח את דלת הכניסה ועימו נכנס למשרד גם הנאשם. המנוח התיישב מאחורי שולחן העבודה במשרד, והחל לטפל בענייני העבודה.

הנאשם ביקש מהמנוח שיעסיקו בתחנת המוניות, ומשסירב המנוח, התפתח ויכוח, שבמהלכו צעקו זה על זה.

בשלב זה שלף הנאשם את האקדח שהיה מונח בחגורת מכנסיו, וירה ירייה אחת במנוח, ממרחק של כמטר וחצי. המנוח קם כשהוא פצוע, ונמלט כשגבו מופנה אל הנאשם לעבר המחסן. הנאשם המשיך וירה יריות נוספות בעורפו, גבו, זרועו וירכו של המנוח, ממרחק של כמטר עד שניים וחצי מטרים, וזאת בכוונה לגרום למותו.

המנוח נפל על רצפת המחסן, והנאשם הוסיף וירה בעורפו.

הנאשם נמלט מהמקום, כשהמנוח שוכב מתבוסס בדמו.

כתוצאה ממעשי הנאשם, נגרמו למנוח ששה פצעי כניסת קליע, שניים מהם בעורף, והאחרים - בגב מאחור, בעכוז, בירך, בשקע מרפק ימין ובמרפק ימין.

בסמוך לאחר היריות, נפטר המנוח עקב נזק חמור שנגרם למוחו, בשילוב עם נזק חמור שנגרם לכלייתו השמאלית וללבלב, שנגרמו ממעבר קליעים דרך הראש והווריד.

לטענת התביעה, גרם הנאשם למותו של המנוח בכוונה תחילה.

מענה הנאשם לכתב האישום

2.         בהקראת כתב האישום הודה הנאשם במרבית העובדות המיוחסות לו. הוא הודה שהחזיק אקדח גנוב, שהגיע לתחנת המוניות, אם כי, לטענתו, המתין לאחד מעובדי המשרד לאו דווקא למנוח, הודה שהתפתח ויכוח, אם כי, לטענתו, זה נסב על עניינים משפחתיים, הודה כי המנוח קם מהשולחן והלך לכיוון המחסן, אך לא כדי להימלט, אלא כדי להביא מכשיר לפגוע בו.

הנאשם כפר בכוונה לגרום למותו של המנוח. הוא הודה שהמשיך לירות לאחר הירייה הראשונה, אולם, לטענתו, לא כיוון לשום מקום ספציפי. הוא לא ראה שהמנוח נפל, לא שם לב שהוא מתבוסס בדמו, וכשעזב את המקום, לא היה מודע לעובדה שהמנוח מת. בנוסף טען, שמעשיו היו תולדה של מצב נפשי פוסט-טראומטי שבו היה שרוי, שכן מספר ימים קודם לכן הוא ניצל מיריות שירו בו. הוא לא חשב שכדורי-אקדח בקוטר שירה, יגרמו למוות.

אם לתמצת את גרסת הנאשם, הרי שכפירתו הינה בשניים אלה: האחד - שהוא לא התכוון להרוג את המנוח ולא שם לב שהיריות פגעו במקום קטלני, כי חשב שמדובר בנשק שכדוריו קטנים ולא מסוגלים לקטול. השני - שהוא חשש שהמנוח עומד להביא כלי-נשק מהמחסן, וחשש לחייו. הוא בא לפגישה עם האקדח לא במטרה לירות, אלא כהגנה.