מאסר עולם למעורבים בשוד ברכב ה"ברינקס"

השופט ישעיהו שנלר

1 .         הנאשמים שבפנינו נאשמו בביצוע שוד רכב "ברינקס" שהוביל כספים אל בנק הפועלים בעיר טירה ביום 6.12.04. השוד בוצע באמצעות שימוש בכלי נשק ובמהלכו נרצח אחד המאבטחים (להלן - המנוח).

בתום ניהול הליך משפטי ממושך, הרשענו את הנאשמים שבפנינו בעבירת קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - החוק או חוק העונשין); בעבירת נשיאה והובלה של נשק, לפי סעיף 144(ב) לחוק; בשוד מזוין, עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק, וברצח, לפי סעיף 300(א)(3) לחוק. במסגרת הכרעת הדין קבענו כי הנאשמים כולם היו מעורבים יחדיו בביצוע השוד והרצח יחד עם אדם נוסף בשם אימן, אשר הורשע גם הוא בעבירות האמורות, במסגרת הליך פלילי נפרד שהתנהל בפני מותב אחר (להלן - אימן).

על אימן גזר בית המשפט מאסר עולם, וכן 20 שנות מאסר בפועל, מתוכן 10 שנים במצטבר למאסר העולם, ו-10 שנים בחופף לו.

2 .         כעת, עומדת לפתחנו השאלה, האם יש לגזור גם על הנאשמים דנן, עונשי מאסר נוספים בגין יתר העבירות בהן הורשעו, ובמצטבר לעונש מאסר עולם חובה המתחייב לגביהם נוכח הרשעתם כאמור כמבצעים בצוותא של עבירת הרצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק.

בטיעוניה לעונש עתרה ב"כ התביעה לחייב את הנאשמים דנן גם בתשלום פיצוי כספי למשפחת המנוח, הגם שהסבירה כי לא עתרה לרכיב עונשי זה במסגרת טיעוניה לעונש במשפטו של אימן. תחילה טענה, כי בשל "טעות" לא עתרה לחיובו של אימן בפיצוי כספי. ואולם, בהמשך, לאור הערת ב"כ הנאשמים כי הדבר סותר את עקרון אחידות הענישה, טענה כי ניתן לראות בהודאתו של אימן במשטרה משום עזרה לרשות החוקרת להביא את המעורבים לדין, וזאת גם אם לאחר מכן חזר בו זה מהודאותיו. משכך, יש לראות בהודאתו זו, לדבריה, נסיבה מיוחדת לקולא, לעומת הנאשמים דנן, אשר ביקשו לנהל משפט ולא הודו במשטרה. על כן, כך טענה, לא תהיה בכך חריגה מעקרון אחידות הענישה, אם תוטל על הנאשמים דנן הסנקציה של פיצוי כספי למשפחת המנוח כפי שמתחייב בנסיבות דנן. ב"כ התביעה הדגישה כי יש חשיבות רבה בהטלת החיוב הכספי על הנאשמים, וזאת, על מנת לפצות את משפחת המנוח - אלמנתו וארבעת ילדיו - ולו במקצת, על הסבל שגרמו להם.

ההגנה התנגדה מכל וכל לעתירה זו של התביעה, בהדגישה כי הסיבה שבגינה לא עתרה התביעה לחייב את אימן בפיצוי כספי, אינה קשורה לעובדה שהודאתו במשטרה סייעה להבאת הנאשמים כולם לדין, אלא בשל ה"טעות", אותה הזכירה ב"כ התביעה. משכך, טענו ב"כ הנאשמים, אין להטיל על הנאשמים דנן עונש חמור יותר מזה שהושת על אימן במשפטו, וכמובן אין לראות בנסיבה אותה ציינה התביעה, נסיבה מספקת להטלת עונש חמור יותר.

3 .         באוחזם בעקרון אחידות הענישה, ציינו ב"כ הנאשמים, כי לאור העונש שנגזר על אימן, הרי, כפוף לזכותם לערער בנושא ההרשעה, יש לגזור עליהם עונש זהה. על כן הציעו, כי כך יורה בית המשפט. ואולם, לאחר שהתביעה עתרה, כאמור, לסנקציה הכספית כמתואר, התייחסו הנאשמים קצרות, גם לנושא הענישה. 

דיון:

4 .         נכון הדבר, כי מכח עקרון אחידות הענישה יש מקום להטיל על הנאשמים אותו עונש שהוטל על אימן. כך גם לגופם של דברים, לאור המעשים בהם הורשעו הנאשמים, כולם, והמחייבים הטלת עונשים נפרדים עליהם בגין חלק מן העבירות הנוספות לפחות.

לפי הפסיקה, משבא בית המשפט לבחון את השאלה האם ניתן להטיל על נאשם פלוני עונשים נפרדים בגין כל עבירה בה הורשע, או האם ניתן להשית על אותו נאשם עונשי מאסר מצטברים בשל אותה מסכת עובדתית, על בית המשפט לוודא שאין מדובר בענישה נוספת בגין "אותו מעשה", בניגוד לסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982. כאמור בפסיקה, המושג "מעשה אחד" אינו בהכרח מעשה "פיזי" אחד, אלא מדובר באותו מעשה נורמטיבי, אשר מהותו נבחנת לפי שני מבחני עזר - המבחן הראשון: הצורני-עובדתי, לפיו נבחנת השאלה, האם מדובר בפעולות אשר ניתן להפריד ביניהן, על אף שבוצעו ברצף, והמבחן השני: המהותי-מוסרי, אשר לפיו בוחן בית המשפט את אינטרס קורבן העבירה, וכן את השיקולים המוסריים הנצרכים לבחינה זו, ובכלל זה, מבחן ההרתעה [ראו: רע"פ 5978/04 פלוני נ' מדינת ישראל (ט.פ. - מיום 20.2.06), וכן ע"פ 4517/04 מסארווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 119].

במקרים בהם בוצעו העבירות בנסיבות מיוחדות, רשאי בית המשפט להחליט להטיל על נאשם פלוני עונשים נפרדים, בשל העבירות בהן הורשע - חופפים או מצטברים [ראו: ע"פ 399/89 מדינת ישראל נ' זלום, פ"ד מו(2) 187].

בנוסף, וכמותאם למקרה שלפנינו, וכן, בהתייחס לעבירות הרצח והשוד בהן הורשעו הנאשמים, מן הראוי להביא מדבריו של בית המשפט בע"פ 2948/03 ברזובסקי נ' מדינת ישראל (ט.פ. - מיום 20.6.05) שכך נאמר שם:

"...עבירת רצח נבדלת מעבירת שוד בראש וראשונה מבחינת טיבן העובדתי. הן בנויות מיסודות עובדתיים ונפשיים שונים זה מזה. הן נועדו להשיג מטרות שונות. הן מבטאות פגיעות שונות בערכים חברתיים ואנושיים. גם בבחינה המהותית-מוסרית, אין מעשה שוד שעיקרו פגיעה ברכוש כמעשה קטילת חיי אדם הנוטל נפש, החמור שבמעשים על ספר החוקים. דרך כלל, תכלית ההליך הפלילי, ובכללו תכלית ההרתעה, לא תושג במלואה מקום שמעשה שוד ומעשה המתת אדם ייחשבו מעשה אחד לצורך ענישה גם אם התבצעו ברצף זמנים זה לזה".

כן ראו את אשר נקבע בע"פ 9804/02 שר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 461.

עם זאת, הלכה היא כי אין מקום לגזור על הנאשמים דנן עונשי מאסר נפרדים בגין עבירות קשירת קשר לפשע ונשיאה והובלה של נשק, שכן הללו מהווים אותו "מעשה אחד" לביצוע מעשה השוד [ראו: בע"פ 228/77 זקצר נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1) 720].

למעלה מן הצריך יצויין, כי בכל הקשור לענישה המצטברת, הרי שבפסיקה נקבע, כי בבוא בית המשפט לשקול ענישה מצטברת, בניגוד לסעיף 45 לחוק העונשין, עליו לנקוט במבחני העזר השונים, ולהביא לאיזון השיקולים המונחים על הכף, המושפעים מטיב העבירה, אופי המעשה וחומרתו [רע"פ 4157/06 פלוני נ' מדינת ישראל (ט.פ. - מיום 25.10.07)]. מכל מקום, שיקול זה ייבחן ויהיה תלוי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה [ע"פ 670/80 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 681].

הגם שכך, נקבע בע"פ 9804/02 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 461, כי:

"על דרך הכלל נאמר, כי במקום שהמדובר הוא בעבירה המלווה בכוונה, יוטלו על העושה עונשים מצטברים אלא אם נסיבותיו המיוחדות של המקרה תורינה אותנו על חפיפת העונשים, כולם או חלקם".