מאסר לדוד ירקוני בשל הריגת אחיו

1.      הנאשם, דוד ירקוני, הורשע על פי הודאתו בעבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, כפי שזו יוחסה לו בכתב אישום מתוקן שהוגש במסגרת הסדר טיעון.

מהעובדות המתוארות בכתב האישום המתוקן עולה כי הנאשם והמנוח, מרדכי ירקוני ז"ל, הינם אחים אשר התגוררו במועד הרלבנטי לכתב האישום בדירת המשפחה המצויה בתל-אביב.

בתאריך 2.2.08 בסמוך לשעה 18:00, פרץ ויכוח מילולי בין הנאשם לבין המנוח, על רקע התמכרותו של האחרון לסמים מסוכנים, וחשדו כי הנאשם דיווח להוריהם על  חזרתו של המנוח להשתמש בסמים. במהלך הויכוח המילולי נכנס המנוח לחדרו של הנאשם והיכה אותו. לאחר מכן, יצא המנוח מחדרו של הנאשם ונכנס לחדרו שלו.

בכתב האישום נטען כי הנאשם שב לחדרו, נטל סכין מתקפלת, שלף את להבה ונכנס לחדרו של המנוח. הוא התקרב לעבר המנוח כשבידו הסכין השלופה, וכאשר הלה היטה את גופו לעבר הנאשם, נעץ האחרון את הסכין בבטנו של המנוח. כתוצאה מכך נגרם למנוח פצע דקירה בבית החזה משמאל, כאשר תעלת הדקירה באורך 3.5 ס"מ, חדרה דרך הריאה השמאלית לליבו של המנוח והביאה למותו. מיד לאחר מכן, השליך הנאשם את הסכין בחדרו, ניסה לעצור את הדימום שפרץ מגופו של המנוח והזעיק עזרה.

כאמור, מיוחסת לנאשם עבירה של הריגה, לאחר שכתב האישום תוקן והתביעה חזרה בה מעבירת רצח אשר יוחסה לו מלכתחילה.

2.      הנאשם הופנה אל שירות המבחן לצורך הכנת תסקיר מבחן בעניינו. מהתסקיר עולה, כי לנאשם אין כל עבר פלילי ואף לא נפתחו נגדו תיקי חקירה כלשהם. הנאשם הינו כבן 29, יליד ישראל, בן למשפחה חרדית, גרוש ללא ילדים. עד למעצרו בפרשה המתוארת בכתב האישום התגורר הנאשם, לסירוגין, בבית הוריו ולעתים בבתים בהם עבד באורח מזדמן בניקיון, ואף לן על ספסלים בגן ציבורי. הנאשם הוא הבן ה- 16 מתוך 17 ילדים במשפחה, כאשר אחיו הצעיר ממנו נהרג לנגד עיניו בתאונת דרכים, טרם שמלאו לו שבע שנים. אירוע טרגי זה השפיע עד מאוד על נפשו של הנאשם, והדבר בא לידי ביטוי בקשיי שינה ובירידה בתפקודו הלימודי.

מערכת יחסיו של הנאשם עם המנוח היתה טעונה ומורכבת, לאור התמכרותו של המנוח לסמים קשים ב- 20 השנים האחרונות. המנוח עשה שימוש באלימות כלפי הסובבים אותו, ובכלל זה כלפי הנאשם עצמו, ואף דרש סכומי כסף מהוריו לצורך מימון רכישות הסם. למרות פער הגילים ביניהם, פער של כ-11 שנה, נטל הנאשם חלק משמעותי בטיפול באחיו, כולל הפנייתו לטיפולי גמילה ומתן תמיכה כלכלית ורגשית. הוא שהה במחיצתו בבית החולים, לאחר שהמנוח אושפז כתוצאה מהתפתחות זיהום בגופו. בשל הצורך להמנע מעימותים עם המנוח, נהג הנאשם ללון, מידי פעם, מחוץ לבית ולעתים גם על ספסל בגינה. הנאשם עצמו חש, כי הוריו אינם עשויים לשמש גורם מגן עבורו בהתמודדות אל מול התנהגותו התוקפנית של המנוח כלפיו.

בהתייחסו לאירוע נשוא כתב האישום, טען הנאשם כי מדובר בהגנה עצמית מול אלימותו של המנוח, לאחר שהלה כעס עליו כיוון שחשד בו כי "הלשין" להוריו כי המנוח חזר לשימוש בסם. לדבריו, הוא הצטייד בסכין מתוך הצורך להגן על עצמו, ולא היתה לו כל כוונה לפגוע באחיו באמצעות הסכין. הוא מבטא תחושות צער, כשלון ואשמה על עצם מעורבותו באירוע ועל תוצאותיו הטרגיות. מאז האירוע הוא סובל מקשיי שינה, מסיוטי לילה ומחוסר תאבון.

קצינת המבחן, הגב' חגית לייבנר, התרשמה כי מדובר בנאשם המצוי במשבר נפשי קשה עקב המעשה ותוצאותיו הקשות, ואין מדובר במי שמאופיין בהתנהגות אלימה. ביטויי החרטה והכאב מצידו הינם כנים ואין ספק כי מדובר בחוויה טראומטית ביותר עבורו, והוא מתקשה להתמודד לעומק עם משמעות והשלכות האירוע ותוצאותיו. שירות המבחן המליץ כי בקביעת תקופת המאסר ילקחו בחשבון הנסיבות הנ"ל.

מחוות דעת פסיכיאטרית, אשר ניתנה מטעם המרכז הרפואי לבריאות הנפש "אברבנאל", עולה כי הנאשם אינו מוכר למערכת הפסיכיאטרית מאישפוזים קודמים. בבדיקות שנערכו לו, לא נצפו סימנים פסיכוטיים או אפקטים מג'וריים ואף לא נמצאה עדות להפרעה בהכרה. עוד נקבע כי בוחן המציאות והשיפוט של הנאשם תקינים. תגובת ההסתגלות לאירוע הטראומטי באה לידי ביטוי בירידה במצב רוחו, במחשבות רבות של חרטה ואשמה וכן בעיסוק מתמיד בפרטי האירוע. בשל מצוקתו הנפשית הומלץ כי הנאשם יהיה תחת פיקוח והשגחה.

במסגרת הראיות לעונש מטעם ההגנה, העיד אביהם של הנאשם ושל המנוח, מר משיח ירקוני, אשר ציין כי המשפחה התמודדה במשך כ- 20 שנה עם בעיית הסמים הקשים של המנוח ועם בעיות כלכליות שנגרמו עקב כך, מאחר שלמנוח לא היתה הכנסה מכל מקור שהוא. התמכרותו של המנוח לסמים יצרה מתח עצום בבית, והדבר בא לידי ביטוי בויכוחים רבים ובשימוש באלימות, שהופנתה במיוחד כלפי הנאשם. למרות זאת ניסה הנאשם לסייע למנוח בכל דרך שהיא על מנת להביאו לגמילה מסמים ולחזקו מבחינה נפשית. הנאשם היה זה שתמך במנוח כאשר הלה נזקק לאישפוז, ואף דאג לספק לו מזון ואמצעי קיום נוספים, כאשר המנוח לא הגיע לבית ההורים. ברור לאב כי הנאשם לא רצה לפגוע במנוח, והוא הבליג פעמים רבות כאשר ספג ממנו מכות נאמנות. במקרה אחד גרם המנוח לנאשם לשבר בלסת, והדבר הצריך את אישפוזו של הנאשם. מבחינה פיזית, המנוח חזק ועוצמתי בהרבה מהנאשם, שהוא חלש וקטן אף לגילו. לדעת האב, אין מקום לגזור על הנאשם עונש מאסר כיוון שבעונש זה מגולם עונש קשה למשפחה כולה, המצויה במשבר נפשי ובמצוקה קשה ביותר.

העידה גם אחותם של הנאשם ושל המנוח, גב' אורנה ניסן, אשר חזרה וציינה כי המנוח סבל מבעיות נפשיות קשות, והוא ראה בנאשם קורבן "קטן וזמין" כלשונה, לביטויי כעסו ותסכולו. יחסי הכוחות בין הנאשם לבין המנוח לא היו שווים ולא היה ולו מקרה אחד, בו הנאשם פגע או הזיק למנוח. הנאשם היה היחיד שסעד את המנוח כאשר זה אושפז בבית החולים וביקר אותו במשך כחודש ימים. הוא סיפק לו מזון ומשקה ואף דאג לגהץ את בגדיו. אין לעדה ספק, כי הנאשם מתייסר יום ולילה על מעשיו, והוא לא צפה כי הדברים יתפתחו באופן שאכן ארע. עובדה היא כי הנאשם נבהל מאוד לאחר הדקירה, וניסה לעצור את הדימום בעזרת מכשיר סלולרי שהיה ברשותו.

במסגרת הראיות לעונש הוגש מקבץ רישומים ומכתבים שהפנה הנאשם אל אחיו המנוח, ובהם הוא מבטא את געגועיו כלפיו ואת יסוריו הרבים על המעשה שעשה. בין היתר, ציין הנאשם כי הוא איבד אח שהיה כבן 7, וקשה לו עד מאוד לאבד אח נוסף. הוא מבקש את סליחתו של אחיו ומתחנן בפני בורא העולם, כי יתעורר בבוקר ויסתבר לו כי הדברים לא התרחשו במציאות.

3.      בפני בית המשפט הוצג הסדר טיעון, לפיו הגבילה התביעה את עצמה לעונש של 9 שנות מאסר בניכוי תקופת מעצרו של הנאשם מיום 2.2.08 ועד ליום 22.12.08. התובעת, עו"ד ענת בן זאב, ציינה כי מדובר בהסדר טיעון חריג ויוצא דופן שבו שונה סעיף העבירה מרצח להריגה, בעקבות דיונים ממושכים עם ב"כ הנאשם ועם בני משפחת המנוח והנאשם עצמו. לאחר אותם דיונים, הגיעה התביעה למסקנה כי לא ניתן יהיה להוכיח את כוונת הקטילה שהוא רכיב מרכזי בעבירת הרצח, והדבר הביא להגשת כתב אישום מתוקן שבו יוחסה לנאשם עבירה של הריגה.

אשר להסדר העונשי, ציינה התובעת, כי מדובר באירוע שנסיבותיו מיוחדות וחריגות ביותר. המנוח היה נרקומן אשר הטיל אימה על בני משפחתו ועל הנאשם בכלל זה, והדבר עמד ברקע מעשיו של הנאשם, כמתואר בכתב האישום המתוקן. הנאשם דקר את המנוח דקירה אחת בלבד שלא היתה עמוקה, אך למרבה הצער, דקירה זו גרמה למותו של אחיו. הוא ביצע ניסיון החייאה מיידי והזעיק עזרה, ולאחר מכן הביע חרטה וצער על מעשיו, והוא מכה על חטא ומתייסר. בנסיבות אלה, סבורה התביעה, ניתן לעתור לענישה שהיא רחוקה מהעונש המירבי הקבוע בצד עבירת ההריגה. עם זאת, טענה התובעת, על בית המשפט להשית על הנאשם את העונש המוצע על ידה, 9 שנות מאסר, ואין מקום לענישה פחותה מזו. זאת, בשים לב לעקרון קדושת החיים ולעובדה כי מדובר, לדעת התביעה, באירוע המצוי ברף הגבוה של עבירת ההריגה. התובעת הוסיפה וטענה כי קיים נתק בין השלב שבו השתמש המנוח באלימות כלפי הנאשם, לבין חזרתו של האחרון לחדרו, נטילת הסכין, ודקירתו של המנוח באופן שהביא למותו. אין מדובר בפעולה ספונטנית וחסרת שליטה מבחינתו של הנאשם, כך שאין ניתן להקל ראש במעשיו. כאמור, סבורה התובעת כי האיזון בין כלל הנסיבות לקולא ולחומרה מצדיק הטלת עונש בן 9 שנות מאסר על הנאשם.

התובעת הגישה פסיקה ממנה עולה, כי גם באותם מקרים בהם מדובר בפגיעה בבן משפחה אשר התעלל בנאשם, ואף עשה כלפיו שימוש באלימות מתמשכת, לא נמנעו בתי המשפט מלהשית עונשי מאסר ממושכים בשל עקרון קדושת החיים. (ראו למשל: ע"פ 3190/00 ג'ורבאן נ' מדינת ישראל, לא פורסם (ניתן ביום 22.11.01); ע"פ 6144/07 פלוכין נ' מדינת ישראל, לא פורסם (ניתן ביום 18.1.09); ע"פ 9680/04 אוחנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), ניתן ביום 23.2.05; וע"פ 2189/04 ילנה אברמנקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 3.1.05).

ב"כ הנאשם, עו"ד מרוז, טען בפתח דבריו כי מדובר באירוע שנסיבותיו חריגות ומיוחדות עד כי קשה למצוא להן אח ורע בפסיקה. המדובר בנפש אומללה, כלשונו של הסנגור, אשר ספגה התעללות קשה מצידו של המנוח וחרף זאת עשה הנאשם הכל על מנת לסייע לאחיו, ללוות אותו בשעותיו הקשות ולנסות לגמול אותו משימוש בסמים קשים. המנוח הפליא את מכותיו בנאשם ולא אחת גרם לאישפוזו בבית חולים. תחילתו של האירוע הטרגי הוא בכך שהמנוח חשד בנאשם כי הלה סיפר להוריו על דבר חזרתו לשימוש בסמים, ואין חולק, כי גם במעמד זה תקף המנוח את הנאשם. ההמשך היה מיידי ואין מדובר בנתק זמנים, כפי שטוענת התובעת. הנאשם ניגש לחדרו כדי ליטול סכין מתוך מטרה להרתיע את המנוח ורק כאשר האחרון היטה את גופו כלפיו, דקר אותו הנאשם דקירה אחת, בלתי עמוקה, בגופו. אין חולק, כי הנאשם ניסה להחיות את המנוח והזעיק עזרה רפואית. מצבו הנפשי הקשה של הנאשם, מאז אותו אירוע, תואר בהרחבה בתסקיר שירות המבחן ובעדויות בני המשפחה. הנאשם מכה על חטא, מבטא את געגועיו לאחיו וסובל מסיוטים ומנדודי שינה. מכתביו של הנאשם אל המנוח מעידים על היסורים הרבים שהם מנת חלקו, ואין ספק כי מדובר בסבל בל-יתואר מבחינתו. הנאשם הינו כיום שבר כלי, סובל ממחלות שונות ואין מדובר ברוצח המסוכן לציבור. בין שיקולי הענישה יש לתת את הדעת, כך מוסיף וטוען הסניגור, גם לפגיעותו של הנאשם, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתקופת מעצרו.

גם ב"כ הנאשם הגיש פסיקה, במסגרתה הוטלו עונשי מאסר מתונים יחסית, על נאשמים שהורשעו בעבירות הריגה, שבוצעו בעקבות התעללות ממושכת או בנסיבות חריגות, שעל פי הטענה מאפיינות גם מקרה זה (ראו למשל: ע"פ 7741/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), ניתן ביום 2.5.05; ע"פ 6353/94 בוחבוט נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 647; ע"פ 1713/95 פרידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 2065).

לאור האמור, ביקש הסניגור להסתפק בתקופת מעצרו של הנאשם כמאסר בפועל, ולחילופין ביקש להטיל עליו עונש מאסר מינימלי במשכו.