החלטה
בפניי בקשה שהגישו התובעות על פי סעיף 7 ב (ג) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שלא לדחות את התביעה כנגד נתבע 6, אורי חרל"פ (הנתבע). התובעות הגישו תביעת לשון הרע כנגד מספר נתבעים ביניהם הנתבע. הנתבע שימש בזמנים הרלבנטיים לתביעה כמנהל המחלקה לספורט תחרותי במנהל הספורט אשר במשרד המדע התרבות והספורט.
המדינה הגישה לביהמ"ש הודעת חסינות בדבר קיומה של חסינות עובד ציבור על פי סעיף 7 ב' לפקודת הנזיקין, ובנוסף על הודעת ההצטרפות ביקשה מביהמ"ש לדחות את התביעה כנגד הנתבע.
לטענת ב"כ התובעות, החלטת המדינה להכיל את סעיף החסינות היא החלטה שגויה מיסודה, ועל ביהמ"ש להורות על השארת הנתבע כבעל דין. לגרסתם, עילת התביעה כנגד הנתבע מושתתת על ראיון עיתונאי שנתן הנתבע בקשר לתובעות, ובמסגרת ראיון זה מסר הנתבע לעיתונות עובדות כוזבות וחסרות שחר מתוך כוונת זדון לפגוע בתובעות.
לגרסת המבקשות, הודעת החסינות מתעלמת לחלוטין מכך שעל פי הוראות תקנות שירות המדינה לעובד מדינה אסור בתכלית האיסור להתראיין לעיתונים, וכן למסור ידיעות בכל העניינים הנוגעים לתחום טיפולו ואחריותו.
סעיף 7 א' לפקודה, קובע כדקלמן:
(א) לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקום אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור".
סעיף חוק זה בא לשמור על האיזון הנכון כאשר מצד אחד עובדי ציבור יהיו חסינים מקבלת איומים על תביעות אישיות בגין מעשיהם כעובדי ציבור, ומאידך תובעים פוטנציאלים יוכלו לתבוע את נזקיהם מהמדינה אשר תחוב באחריות שילוחית בגין מעשי עובדיה כל עוד אלה פעלו במסגרת מילוי תפקידם.
מקריאת הבקשה התגובה והתשובה, דומני כי אחת המחלוקות העיקריות שבין הצדדים נסבה על השאלה המשפטית כיצד יש לתקוף את אותה החלטה מנהלית של המדינה ליתן חסינות לעובד שלה שנתבע בתביעה אזרחית, במסגרת סעיף 7 ב (ג) לפקודת הנזיקין. לאחר עיון כאמור, אני סבורה שהצדק עם המשיבה. החלטה זו של המדינה להצטרף כנתבעת ולמחוק את העובד, היא החלטה מנהלית לכל דבר ועניין. הנטל מוטל על המבקש לקבוע כי לא התקיימו תנאי חסינות עפ"י סעיף 7 א'. השאלה שבמחלוקת, האם נטל זה צריך להיות במסגרת בחינת ראיות ועובדות, האם על המדינה לפרט את מסכת העובדות והנימוקים להחלטתה לאפשר חסינות לעובד הנתבע, או שמא מדובר בתקיפת החלטה מנהלית ויש לבדוק אותה במסגרת הסבירות.
אם נעיין בדברי ההסבר להצעת החוק, נמצא כי המחשבה מאחורי חקיקת סעיף 7 ב (ג) ו-(ד), היתה לאפשר ביקורת שיפוטית על החלטה מנהלית על אף שביקורת זאת נעשית באותה ערכאה הדנה בתיק העיקרי, וכך נכתב מפורשות בדברי ההסבר להצעת החוק:
"מוצע כי החלטת המדינה לאמץ את מעשה עובד המדינה או שלא לאמצו, תהיה כפופה לביקורת הערכאה הדנה בתובענה במסגרת של הליך מקדמי ולא לביקורת בג"צ, כדי למנוע כפל דיון בשתי ערכאות באותה שאלה, ומכיון שהשאלות שיידונו במסגרת התובענה, ואופי הביקורת בהליך זה, אף שהוא מתנהל במסגרת תביעה נזיקית, יהיה מנהלי במהותו, כמתחייב מהעובדה שמדובר בביקורת על ההחלטה של המדינה; נטל ההוכחה בעניין כגון זה יוטל על הטוען נגד החלטת המדינה".
טוען ב"כ התובעות כי הנתבע לא קיבל היתר ולא הוסמך להתראיין לעיתונות, ובכך עבר על תקנות שירות המדינה (42.525 , 42.526). לגרסת המבקשות, לא די באמירה כללית של המדינה על דבר היות המעשה במסגרת תפקיד העובד, אלא יש לצקת תוכן עובדתי לטענה זו. התובעות נשענות על האמור בר"ע (י-ם) 660/08, הולנדר נ' משעול, תק-מח 2009 (1) בעמ' 7602 (להלן: "פס"ד הולנדר").
ואולם, באותו פס"ד הולנדר קבע ביהמ"ש מפורשות כי:
"ביקורת זו היא ביקרות מנהלית במהותה: בית המשפט אינו נדרש לקבוע אם התקיימו בעובד המדינה תנאי החסינות, אלא אם נפל פגם בהחלטת המדינה להכיר בה...
היינו, מכאן אתה למד כי ביהמ"ש לא יקיים משפט זוטא וישמע את כל הראיות על מנת לקבוע אם אכן עובדתית העובד פעל במסגרת תפקידו והתקיימו כל התנאים לחסינות על מעשיו, אלא ביהמ"ש יבדוק את החלטת המדינה האם היא לוקה בחוסר סבירות קיצוני עד כדי ביטולה, שאם לא כן אין מקום להתערב בהחלטה מנהלית של המדינה.
מסקנה זו, כי יש לבדוק את החלטת המדינה כהחלטה מנהלית ולעמוד על סבירותה, אף תואמת לסעיף 7 ב' (ה), הקובע מפורשות כי ביהמ"ש יחליט בבקשת תובע כאמור בסעיף קטן (ג) לאלתר. ביהמ"ש לא יכול להחליט לאלתר אם עליו להכריע עובדתית במסכת ראיות שישמע. מלשון החוק ומדברי ההסבר לחוק כפי שצוטטו לעיל, בהכרח אתה למד כי כוונת המחוקק היתה לבדוק את ההחלטה המנהלית האם היא ניתנה על יסוד שיקולים עניינים, והאם היא מצויה במתחם הסבירות.
מהכלל אל הפרט – בענייננו, התובעת 1 ביקשה הבטחת הכנסה ממשרד הקליטה, במסגרת בקשתה הופנה מכתב ממשרד הקליטה אל הנתבע בין היתר על מנת לקבל המלצתו על מתן הקצבה ללא הצורך בהתייצבות בלשכה עקב נסיעותיה של התובעת 1 לתחרויות ואימונים בחו"ל. הנתבע השיב במכתב מיום 18.8.09, אשר שם ציין כי בכל התחרויות שהשתתפה התובעת לא ייצגה את ישראל אלא את מדינת לטבייה כמי שמחזיקה דרכון לטבי, וכי נכון למועד כתיבת המכתב היא איננה חברת נבחרת ישראל. בעקבות אותו מכתב, התראיין כאמור הנתבע לעיתונאי ומסר כי "ספורטאי שאינו שייך לנבחרת ישראל לא זכאי להבטחת הכנסה".
במסגרת החלטה זו, אין ביהמ"ש בודק האם דברים אלה נכונים אם לאו, האם הדברים שצוטטו בראיון העיתונאי צוטטו נכון אם לאו, והאם הוסמך הנתבע לתת את אותו ראיון עיתונאי. במסגרת החלטה זו, יש לבדוק האם החלטת המדינה לתת חסינות לפעולה זו של הנתבע עומדת במסגרת הסבירות הנדרשת לקבלת אותה החלטה מנהלית.
אני סבורה, כי המבקשות לא הרימו את הנטל לשכנע כי החלטה זו של המדינה לפרוס את חסינותה על פעולות הנתבע, היא החלטה החורגת מתחום הסבירות או החלטה שניתנה שלא על יסוד שיקולים עניינים. הנתבע השיב במכתבו למשרד הקליטה כמנהל המחלקה לספורט תחרותי, ולאחר שקיבל פנייה אישית אליו. כמו כן, אף השאלה העובדתית האם תוכן הראיון צוטט כדבעי אם לאו, ומי הסמיך את הנתבע למסור את הידיעות לעיתונאי הן שאלות עובדתיות שלא כעת המקום לבררן. די בכך שלא הונחה התשתית לשכנע את ביהמ"ש כי מדובר בהחלטה שאיננה סבירה באופן קיצוני. פעולות הנתבע על פניהם נעשו בתוקף תפקידו ולאחר שבירור העובדות הופנו אליו אישית בתוקף תפקידו כמנהל המחלקה מאת משרד הקליטה. על פניו ניתן לומר כי החלטת המדינה היא סבירה בנסיבות העניין.
לפיכך, אני דוחה את הבקשה וקובעת כי המדינה תהא נתבעת בתובענה, והתובענה תידחה כנגד נתבע 6. המבקשות יישאו בהוצאות המשיבה בגין בקשה זו בסך 2,000 ₪ + מע"מ.