מאירוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.התובעת נפגעה ביום 02.08.12 ולטענתה ארעה תאונה זו במסגרת עבודתה.

בקשת התובעת להכיר בתאונה שאירעה לה ביום הנ"ל כתאונת עבודה ולשלם לה דמי פגיעה נדחתה בהתאם להודעת פקיד התביעות מיום 20.12.12, מהנימוק שהתאונה ארעה תוך כדי הליכתך מעבודתה לרכבה בכוונה לצאת לקופת החולים, ולא בדרך מהעבודה למעונה כדרישת סעיף 80 (1) לחוק הביטוח הלאומי התשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק").

מכאן התביעה שבפנינו.

2.בכתב התביעה שהוגש לבית הדין נטען כי "ביום 2/08/12, התובעת הלכה בסמוך לשעה 12:40, בדרך לרכבה מעדה בחניון, נפלה ונפגעה בכף רגל שמאל".

3.מטעם ב"כ הנתבע הוגש כתב הגנה, בגדרו חזרה בעיקר על האמור בהודעת פקיד התביעות הנ"ל. לכתב ההגנה צורף מכתבה של התובעת מיום 02.12.12, ובו נרשמו הדברים שדלקמן:

"ביום 02.08.2012 סיימתי את יום עבודתי בשעה 12.41, פניי היו מועדות לקופת חולים "לאומית", סניף נצרת עלית, למטרת ביקור אצל רופא המשפחה – שנקבע לשעה 12.46. מצורף העתק מכרטיס זימון לרופא.

הנפילה ארעה בדרכי לרכב, בשעה 12.43.

הובלתי אל חדר המיון בבית חולים "המשפחה הקדושה" בנצרת.

בשעה 13.07 התקבלתי לצורך טיפול ראשוני, מצורף העתק מתעודת חדר מיון".

4.התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית שבו חזרה על תיאור המקרה, בזו הלשון –

"הנני להצהיר כי ביום 2/08/12, יצאתי מעבודתי בסמוך לשעה 12:40, עשיתי דרכי לכיוון רכבי מעדתי בחניון הקבוע של עובדי לשכת רישום המקרקעין, שם אני חונה דרך קבע...הנני להצהיר כי בעת שנכנסתי לחניון ועוד בטרם הגעתי לרכבי מעדתי עקב מפגע במשטח החניון שהיה במשטח החניון וכתוצאה מכך נפלתי ונפגעתי בכף שמאל".

5.במסגרת הודעות הצדדים לבית הדין ביחס לדרך ניהול התביעה, הוברר כי אין ביניהם מחלוקת עובדתית.

ב"כ הנתבע למעשה לא חלקה על הטענות העובדתיות כפי שהצהירה עליהן התובעת, אולם לגישתה "היות וממכתב התובעת עולה כי התובעת הייתה בדרכה לקופת החולים ודומה שאין על כך חולק, הרי שהנתבע מבקש לסכם בכתב על סמך מסמכים".

ב"כ התובעת לעומת זאת במסגרת הודעתו לבית הדין, עמד תחילה על קיום ישיבת הוכחות, ואולם משהוסבה תשומת לבו לכך כי ב"כ הנתבע אינה מבקשת לחקור את התובעת על האמור בתצהירה, הסכים להכריע בתביעה על סמך המסמכים שהוגשו לרבות גרסת התובעת בתצהירה.

על בסיס החומר האמור הגישו הצדדים סיכומים בכתב.

6.במסגרת סיכומי טענותיו, ב"כ התובעת טען כי טעה הנתבע עת דחה את התביעה על סמך מכתבה של התובעת מיום 02.12.12. לטענתו, התובעת יצאה מוקדם מעבודתה מאחר ולא חשה בטוב, כאשר בדרך הליכתה בחניון לכיוון רכבה טרם החליטה לגשת למרפאת קופת חולים לאומית או לנסוע לביתה. התאונה אירעה לה טרם התממשה הכוונה שלה, כמו כן בעת התאונה התובעת טרם החליטה לאן פניה מיועדות לביתה או לקופת חולים. התאונה אירעה במשטח החניון השייך למקום עבודתה, ומדובר בקטע מהמסלול הקבוע שהתובעת עוברת בו מדי יום בעת יציאתה ממקום העבודה למעונה וכן בחזרה ממנו. אלמלא אותו מפגע במשטח החניון "סיכון הדרך" שהיה במסלול הליכתה של התובעת, לא הייתה נגרמת התאונה.

הוסיף ב"כ התובעת וטען, כי טעה הנתבע בדחותו את התביעה על סמך פרשנות סעיף 80(1) לחוק בלבד במנותק לחלוטין מהוראות סעיף 80(3) לחוק. בהקשר זה הפנה ב"כ התובע להלכות של בית הדין הארצי שניתנו בעניין פרשנות אותו סעיף.

7.ב"כ הנתבע לעומת זאת טענה, במסגרת סיכומי טענותיה, כי אומנם התובעת נפגעה ביציאתה ממקום עבודתה, אך לא הייתה כלל בדרכה לביתה, ולפיכך היא אינה עונה על תנאי סעיף 80(1) לחוק. לטענתה, הוכח כי ביום 02.08.12 יצאה התובעת ממקום עבודתה בשעה 12:41, כאשר פניה מועדות לקופת חולים לאומית. ב"כ הנתבע הפנתה למכתב התובעת מיום 02.12.12 ולמסמך הרפואי – "כרטיס זימון לרופא" שהודפס באותו מועד. לגישתה, מאחר ואין חולק כי תכלית נסיעתה של התובעת לא הייתה מעונה ולכן היא אינה עונה להגדרה שהסעיף 80(1) לחוק כמי שהייתה הדרך מהעבודה לביתה.

הוסיפה ב"כ הנתבע וטענה, כי אין בסיס לטענת התובעת, לפיה יש לבחון את תביעתה בהתבסס על סעיף 80(3) לחוק.