החלטה
1.בפני התנגדות לביצוע שיקים על סך כולל של 98,500 ש"ח, שהוגשו לביצוע בהוצאה לפועל (תיק 1717815105) על ידי המשיבה, מאיר חברה למכוניות ומשאיות בע"מ, נגד המבקשת, הגב' לימור פרץ. השיקים, ע"ס 59,000 ש"ח (זמ"פ 30.7.2008) ו-39,500 ש"ח (זמ"פ 27.10.2009), הופקדו לבנק הנמשך וחוללו, הראשון בהעדר כיסוי, והשני בשל סגירת החשבון.
2.על פי העובדות שגוללו על ידי המבקשת בתצהירה, ניהלה חברה בשם ליסינג סייקל בע"מ (להלן – "החברה"), והשיקים נמסרו כבטוחה בקשר עם עסקאות בין החברה לבין המשיבה, שאת פרטיהן יודע בעלה, מר אהרן פרץ (להלן – "פרץ"), אולם עסקו ברכישת קטנועים מאת המשיבה. עוד ידוע לה, על פי הכרטסת כי סך של 58,579 ש"ח שולם בפועל למשיבה, וסכום זה מהווה מרבית התמורה המגיעה, בעוד יתרת החוב בכרטסת היא רק 42,514 ש"ח.
3.להתנגדות צורף גם תצהירו של פרץ, שם פורטו העובדות הנטענות הבאות:
החברה עוסקת בהשכרת קטנועים. בשנת 2008 פנו אליו נציגי המשיבה, וניסו לעניין אותו ברכישת קטנועים מתוצרת הונדה. בין היתר הבטיחו תנאים מיטיבים מופלגים ברכישת חלקי חילוף, וזמינות מיידית של אלה.
על כן נכרתה עסקה לרכישת 8 קטנועים, בפריסת תשלומים על פני שנה, ולהבטחת תשלומים אלה נמסר השיק הראשון. הנחת העבודה של החברה היתה, שדמי השכירות החודשיים שיתקבלו עבור הקטנועים יכסו את עלות רכישתם. הקטנועים סופקו והושכרו לשני בתי עסק, "דיסקי גריל" ו"ג'חנון call".
עוד קודם שהועמדו הבטחות המשיבה למבחן, רכשה החברה 6 קטנועים נוספים, והשכירה אף אותם, חלקם ל"ג'חנון call", וחלקם לעסק שלישי, "סיני ספיד". השיק השני נמסר להבטחת התשלומים עבור קטנועים אלה.
תוך מספר חודשים התברר שהבטחות המשיבה כאילו נכתבו על הקרח, כך שחלקי חילוף לא היו זמינים, והחברה לא יכולה היתה לעמוד בהתחייבויותיה לשירות תיקונים מיידי כלפי בתי העסק השוכרים. גם המחירים עבור חלקי החילוף שכן סופקו לא היו על פי המובטח, והנחות שהובטחו לא ניתנו.
התוצאה העיקרית היתה ביטול עסקאות השכירות על ידי לקוחות החברה, והחזרת הקטנועים לידיה. החברה חפצה לבטל את העסקה ולהחזיר את הקטנועים, והמשיבה לא התנגדה, אולם הציעה מחיר מגוחך של 4,000 ש"ח (לכל היותר) עבור כל קטנוע, כאשר מחיר המחירון שלו היה 14,000 ש"ח.
הנזק הכולל שנגרם, איפוא, לחברה, עולה על יתרת החוב שלה למשיבה. יתר על כן, מאחר שהמשיבה היא שהפרה את ההתקשרות ביניהם, ממילא לא התקיים התנאי שלשמו ניתנו השיקים.
4.בדיון שהתקיים בפני, נחקרו שני המצהירים על תצהיריהם. המבקשת, חרף הצהרתה כי ניהלה את החברה, לא ידעה להשיב על שאלות פשוטות בנושא הנהלת החשבונות וניהול הספרים של החברה, ולא ידעה להסביר מדוע צורף להתנגדות דווקא כרטיס החברה אצל המשיבה, ולא, למשל, כרטיס המשיבה אצל החברה, או מסמכים אחרים מהנהלת החשבונות של החברה. עוד עלה מהחקירה, כי בשלב כלשהו עברו עסקי החברה לחברה אחרת, בשם "מוטור ספורט", ומקצת מהשיקים שנמסרו למשיבה עבור הקטנועים נמסרו מחברה זו. עם זאת, המבקשת לא ידעה לספר כמה שיקים חזרו, או באיזה סכום מצטבר. באשר למסמכים מתבקשים, שלא הוצגו, כגון מכתבי תלונה של השוכרים או מכתבי ביטול, וכיו"ב – העידה כי אלה "במשרד".
5.מחקירתו של פרץ עלה כי ישנה אף חברה שלישית, בשם "כח סייקל", שהתנהלה במקביל. הוא לא ידע להגיד אם הכרטיס של המשיבה אצל החברה אכן התנהל בספרי החברה, או שמא בספריה של חברה שלישית זו. עוד עלה מהחקירה כי הרכישה הכוללת היתה 24 קטנועים. לדבריו, הציע למשיבה הצעות הסדר מופלגות לאחר סדרת התקלות שגרמה לקריסת החברה, אולם לא היה עם מי לדבר. לדבריו, תבעו ממנו השוכרים כספים רבים, בסך כולל של כ-184,000 ש"ח, אם כי לא הוגשו תביעות בפועל, שכן החברה הגיעה איתם להסדרים. בהמשך שינה מעט את הגרסה והסביר כי מדובר בסכומי השיקים של השוכרים המוחזקים אצלו, ושהוא לא תובע מהם, לאור טענותיהם הצודקות לעניין השירות, אולם כי הסכום משקף את ההפסד של החברה.
6.הצדדים סיכמו טענותיהם, ולא חידשו הרבה. המבקשת חזרה על טענתה, כי התנאי לא התקיים, שכן לא החברה היא שהפרה את ההסכם, וכי סכומי השיקים שהוגשו לביצוע גבוהים הרבה מיתרת החוב של החברה בספרי המשיבה עצמה. המשיבה, מאידך, טענה כי מדובר בהגנת בדים, ובגרסה בלתי קוהרנטית שנסתרה בנקודות רבות.
7.דומה, שחרף היות טענות ההגנה לא מן המשובחות, דין הבקשה להתקבל. לפי הוראות סעיף 81א(ג) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, תידון התנגדות לביצוע שטר כדרך שדנים בבקשת רשות להתגונן. בית המשפט העליון, בע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה נ. Warner Home Video, פד"י מ"ו (2) 273, בעמ' 277-278, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום:
"אכן, הדין הוא כי בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה...
"בשלב בחינת הבקשה למתן רשות להתגונן בית המשפט אינו בודק את מהימנות הנתבע או את הראיות לגופן, אלא בוחן הראיות על פניהן, כפוף למה שמתגלה בחקירה שכנגד על האמור בתצהיר. אולם אם תצהירו של הנתבע אינו מצליח לעמוד אפילו במבחן זה, אין להגנתו כל יסוד, ובכגון דא אין נותנים רשות להתגונן... גם הימנעותו של התובע מניצול זכותו לחקור את המצהיר על תצהירו אין בה כדי להוסיף לתצהיר את שאין בו מעיקרו. ...בעוד שיש בחקירה על התצהיר כדי להוסיף או להבהיר פרטים לטובתו של צד זה או אחר, הרי באין חקירה כזו עומד לפני בית המשפט אך האמור בתצהיר, ובית המשפט בוחן אם יש בדברים אלה כדי לבסס הגנה, ולו בדוחק, נגד התביעה.
"...אמנם ההלכה היא, כי בשלב הבקשה למתן רשות להתגונן ניתן להעלות טענות בעל-פה נגד מסמך בכתב, שכן אין למנוע בשלב זה העלאתה של טענה טובה מטעמים שבדרכי הוכחה בלבד, ואין בודקים כיצד יוכיח הנתבע את הגנתו... אולם, אין הנתבע יוצא ידי חובתו בהעלאת טענות סתמיות בתצהיר, אלא עליו לטעון את העובדות המבססות את הגנתו. עובדות אלה, אם עברו את מכשול החקירה הנגדית, מוחזקות כנכונות, ובית המשפט בוחן על יסוד הנחה זו, אם קיימת אפשרות שהנתבע יזכה במשפט, אם יתברר המשפט בסדר דין רגיל. יפים לכאן דברי בית המשפט בע"א 469/87, אשר בהתייחס להלכה הנ"ל אמר, בעמ' 121:
'אך יש להוסיף ולהדגיש, כי באומרנו "בהנחה שהעובדות נכונות" אין כוונתנו להנחה בעלמא. כך, למשל, יכול שההנחה העובדתית שטוענים לה תקרוס לחלוטין בעת החקירה הנגדית של המצהיר... כך גם יכול שההנחה העובדתית הנטענת תקרוס אל מול חומר הראיות כולו, כפי שהובא לפני בית המשפט, וזאת כאשר בחינתו של החומר אינה מצריכה לבחון שיקולי מהימנות, וכאשר אין אנו נדרשים להכריע בין גירסאות נוגדות, אלא עניין לנו בגירסה אחת, המופרכת מעצמה'."
8.הלכה זו, שכבר מלאו לה כעשרים שנה, לא נס לחה, והיא אף התחדדה בפסיקות מאוחרות ממנה. קיצורו של כלל הוא, שכל עוד לא קרסה לחלוטין גרסת המבקשת, ואם תוכח – עשויה להדוף את התביעה, הרי שיש לאפשר לה את יומה בבית המשפט.
9.עיקרי ההגנה לא קרסו, וחרף הבקיעים בגרסאות העדים נותרה גרסת היסוד בלתי מפורכת. בפי המבקשת גרסה מפורטת למדי, המקימה לכאורה תשתית לטענה, שהמשיבה היא שהפרה את ההתקשרות, באופן שזיכה את החברה לבטל את העסקה. ביטול זה, די לו שהתבצע בדרך של ביטול שיקים, במובן של ביטול בהתנהגות. משכך, יתכן כי אכן לא התקיים התנאי לתביעת השיקים שנמסרו לביטחון. כל זאת מעבר לטענה הנוספת, של אי התאמה בין סכומי השיקים שהוגשו לביצוע לבין סכום החוב הנטען, גם אם אין לחברה זכות קיזוז, באופן שמספיק היה להגיש לביצוע את השיק הראשון, ואף לא לדרוש את מלוא סכומו.