מ"ת 46519-10-15 מדינת ישראל נ' מלול(עציר) ואח'

הרקע לבקשה

1.לפני בקשה לפי סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 [חוק המעצרים], לעיין עיון חוזר בהחלטה להותיר את המבקש במעצר עד תום ההליכים. המבקש נעצר ביום 3.9.15 וביום 23.10.15 הוגש נגדו (ונגד רון שבח) כתב אישום, המייחס לשניים ניסיון לרצח בצוותא חדא (עבירה לפי סעיף 305(1) וסעיף 29(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 [החוק]), הצתה בצוותא חדא (עבירה לפי סעיף 448(א) רישא לחוק וסעיף 29(ב) לחוק) והשמדת ראייה בצוותא חדא (עבירה לפי סעיף 242 לחוק וסעיף 29(ב) לחוק). פרטי כתב האישום מופיעים בהחלטתי מיום 28.12.15, המתייחסת לקיומן של ראיות לכאורה, ויש לקרוא החלטה זו ביחד עם החלטתי האמורה, עם החלטתי מיום 10.1.16 (שבה הוריתי על מעצר המבקש עד תום ההליכים) ועם החלטת בית המשפט העליון (מפי כבוד השופט עמית) בבש"פ 567/16 מלול נ' מדינת ישראל [1.3.16], שבה נדחה ערר על החלטותיי האמורות.

טיעוני המבקש

2.המבקש הגיש בקשה בכתב, שאותה השלים בטיעון בע"פ ביום 19.9.16. לטענת המבקש, חל כירסום בתשתית הראייתית שהיוותה הבסיס להחלטות בדבר המעצר עד תום ההליכים והערר עליה, ועל כן יש להורות על שחרור המבקש מהמעצר מאחורי סורג ובריח. למען הבנת קו הטיעון נזכיר רק, כי בהחלטות הקודמות נקבע שהקרבן, ברוך בוּקל, זיהה את תוקפיו (סעיף 34 להחלטה מיום 28.12.16).

טענתו העיקרית של המבקש היא שכיום התברר מחומר הראיות, כי בניגוד להנחה שהיתה הבסיס להחלטות הקודמות, בוקל לא ראה בשום שלב את התוקף השני (זה שאינו רון) ועל כן לא יכול היה לזהות אותו. טענתו זו נסמכת על שלושה מסמכים, אשר - לטענת הסנגור - לא היו בידיו בעת הדיון בנושא קיומן של ראיות לכאורה, שכן קיים חומר רב שהועבר אליו מאוחר יותר. ואלה המסמכים:

א.הודעתה של דוריאן בראון (בת זוגו של ברוך בוקל) מיום 13.10.15, שבה היא נשאלת מה היא יודעת על הפוגעים של ברוך, והיא משיבה: "שהם היו רעולי פנים. שאלתי את ברוך מי אלה הוא אמר לי רעולי פנים" (שורה 105 להודעה).

ב.קטע מתוך תמליל שנעשה בכתב יד, תוך כדי האזנת הסתר לברוך בוקל, ושצורף למזכר של רס"ר טל אדלר הרוש מיום 7.10.15. באותו קטע נרשם מפי בוקל: "אני יודע מי באוטו, אני יודע מי באוטו בלי שיגידו לי. אני יודע מי באוטו ואני עכשיו __ לראות מי זה השני, אתה מבין?".

ג.ביומן עמדת הקליטה מיום 31.8.15, שבה האזינו לבוקל, נרשם: "ההוא פתאום יוצא לי מההגה עם כובע. השני היה עם מסכה".

ממסמכים אלה, טוען הסנגור, עולה בבירור שבוקל התייחס לתוקפיו כרעולי פנים, שלא יכול היה לראותם, ולפחות לגבי המבקש (שלגביו נטען שהיה מאחורי ההגה) - בוקל אומר שרצה לראות מי הוא, שכן הוא היה עם כובע, ובוקל לא ראה אותו.

תמיכה לכך שבוקל לא ידע מי תוקפיו, וכי המקור לחשד שהמבקש היה בין התוקפים הוא שמועה בלבד, מוצא המבקש בתמליל של שיחה 97 בין " רבֵּינו" (דוד קלאף) לאייל בוקל, ביום 3.9.15. רבֵּינו שואל את אייל: "הוא מנתניה עצור?" ואייל משיב: "אם זה מי שאני חושב ... לא יודע... הוא ... מנתניה". רבֵּינו: "אז אתה לא בטוח שזה אותו אחד?" ואייל עונה: "אני בטוח, כמעט בטוח. למה... גם יש שמועה שהוא היה חלק מזה. ישר אנשים מדברים, ישר, אתה מבין?". מכאן, שאייל עצמו לא יודע דבר.