מ"ת 3857-08-16 מדינת ישראל נ' הרמן (עצור) ואח'

לפניי בקשת המדינה להורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים, בעקבות האשמתם בקשירת קשר לביצוע פשע והחזקת סם שלא לצריכה עצמית; ליתר דיוק: החזקת 96 ק"ג קנבוס.

הבקשה נסמכת על תפיסת הסם; ועל הודעת נהג המשאית, שהוביל את הסם למחסן, שלפיה ההובלה והאחסנה הוזמנו והוכוונו על ידי המשיב 1, והמשיבים יחדיו העמיסו את המטען, שהתגלה בדיעבד כסם, על המשאית, וגם פרקו אותו במחסן. הטלפון שממנו התקשר המשיב 1 לנהג המשאית נמצא במחסן. המשיבים נתפסו בסביבת המושב כשהם מדיפים ריח של מריחואנה. המשיב 1 זוהה ברכב של בעלי המחסן שהכווין את המשאית למחסן. המשיבים שמרו על זכות השתיקה.

המשיבים טענו כי התיק מבוסס על עדותו של נהג המשאית, שהיה למעשה שותף לעבירה. הראיות לכאורה בתיק מצביעות בעיקר דווקא על שני החשודים ששוחררו, נהג המשאית ובעל המחסן; ולפיכך יש משום אכיפה בררנית בהאשמת המשיבים דווקא, שפשוט נתפסו מסתובבים במקום מגוריהם. המשיבים הטעימו כי בעלי המחסן אינו נמנה עם עדי התביעה, ולפיכך הודעותיו בתיק אינן רלבנטיות לבחינת התשתית הראייתית נגד המשיבים. יצוין כי למשיבים אין הרשעות קודמות.

למשמע טיעוניהם של המשיבים נוצר הרושם כי נהג המשאית שהוביל את הסם, ובעלי המחסן שאחסן אותו, הם בעלי הזיקה האובייקטיבית העיקרית לסם שנתפס; בעוד שלמשיבים זיקה עמומה שתשתיתה הראייתית רופפת.

בסוגיה של טענה לאכיפה בררנית בהליך המעצר נאמר: "דרך המלך להעלאת טענה של אכיפה בררנית עוברת בהליך העיקרי. אמנם, אין לשלול לחלוטין את העלאתה גם קודם לכן. ככלל, ניתן להעריך כי ברגיל המסגרת המתאימה לכך תהיה הליך העיון החוזר בהחלטת המעצר. עם חלוף הזמן מאז ההחלטה על מעצר עד תום ההליכים, ואגב התקדמות ההליך העיקרי, עשויות להצטבר בידי הנאשם ראיות שיכולות לשמש אותו כבסיס לעיון חוזר בראי הטענה של אכיפה בררנית" [בש"פ 7148/12 כנאנה נ' מדינת ישראל (14.10.2012) (להלן: "כנאנה"), פסקה 26; דפנה ברק-ארז, "אכיפה בררנית: מן הזכות לסעד", הסניגור 200 עמ' 14, בעמ' 19, פרק ה'].

המשיבים טענו כי בענייננו ניתן וראוי לבחון את הטענה לאכיפה בררנית כבר בשלב זה של הדיון במעצר, משום שההוריה לכך, בדמות התשתית הראייתית נגד 4 החשודים (המשיבים, נהג המשאית ובעלי המחסן), עולה על פניו של תיק החקירה. אכן, קבלתה של טענה מעין זו, בהינתן שחרורם של הראשונים, עשויה להקרין על ההחלטה בשאלת מעצרם של האחרונים.

המבקשת, בתשובתה, לא ראתה צורך להסביר את פשר ההבחנה התביעתית בין המשיבים שהואשמו והתבקש מעצרם עד תום ההליכים, לבין נהג המשאית ובעלי המחסן ששוחררו. היא הסתפקה בטענת-הסף כי הגשת כתב אישום היא פררוגטיבה של התביעה, וכי מקומה של טענת האכיפה הבררנית הנו בהליך העיקרי. המבקשת חזרה על האמור בבקשה בדבר התשתית הראייתית לקיומו של סיכוי סביר להרשעת המשיבים, והציגה את תיק החקירה הגולמי המכיל תשתית זו. המבקשת לא הסבירה גם את היעדרו של בעלי המחסן מרשימת עדי התביעה.

הדיון הותיר אותי, אפוא, בתחושת אי-נוחות. חשתי צורך, שבוודאי משותף גם למשיבים ולציבור, להבין את התנהלותה של התביעה, ולהיווכח כי היא צודקת וסבירה. כמילותיו של ספי ריבלין: "לא שאני לא מאמין, אבל אני רוצה לראות בעיניים שלי". כל רשות מנהלית חייבת להתנהל באופן סביר ומנומק. בטרם ייעתר בית המשפט לבקשת התביעה לשלול את חירותו של אדם בעל חזקת חפות, ראוי שתנוח דעתו כי הגושפנקא שלו ניתנת להתנהלות סבירה ומנומקת; וכי גם בעל-הדין שלא זכה לסעד – זכה לפחות בתובנה. לפיכך, אפילו אין זה המקום והזמן לליבון יסודי של טענת המשיבים לאכיפה בררנית – לטעמי היה מקום להציג "ראשית הנמקה" להתנהלות התביעה גם בדיון זה.

קראתי את תיק החקירה שנמסר לעיוני מכריכה לכריכה. סבורני כי למקרא התיק מובנת על נקלה הבחירה התביעתית במשיבים.