מ.כ. נ' י.ב.

פתח דבר

1. התובע, רופא במקצועו, עתר לחייב את הנתבעת, מטופלת לשעבר, בפיצוי בגין אירוע מיום 25/6/2012. באותו אירוע, לדברי התובע, הנתבעת התפרצה למרפאתו וכן לחדר טיפולים בו בוצע באותה עת טיפול במטופלת אחרת וגידפה אותו, כינתה אותו רוצח והלינה בקול על כך ש"הרס לה את השפתיים". תלונות אלה התייחסו לטיפול שבוצע בה עוד בשנת 2008 ולאחר שכבר התנהל בין הצדדים הליך משפטי ועל כך להלן.

    

2. להשלמת התמונה ייאמר כי התביעה שלפני אינה ההליך היחיד בין התובע לנתבעת. קדמה לו תביעה משנת 2009 בו הגיעו הצדדים לפשרה ובמסגרתה התחייבה הנתבעת לשלם סך של 5,000 ש"ח וכן לא להגיע למרפאת התובע; גם לאחר אירועי התביעה שלפני התנהלו שני הליכים נוספים במסגרת שתי תובענות שהגיש התובע כאן ועניינן מניעת הטרדה מאיימת. בנוסף התייחס התובע לכתב אישום שלדבריו הוגש כנגד הנתבעת בגין התפרצות מאוחרת יותר כנגדו.

    

    

3. בתביעה שלפני ניתן על ידי מותב קודם (כב' השופטת רונית פינצ'וק – אלט) פסק דין משלא התייצבה הנתבעת לדיון . בהמשך בוטל פסק הדין על ידי המותב הקודם והראיות נשמעו בפני. במהלך ההליכים בפני מותב קודם וכן בפני עלו טענות ביחס למצבה הנפשי של הנתבעת ואולם לגופו של ענין לא הוכח הנתבעת אשר יוצגה כדין אינה כשירה, לא מונה לה אפוטרופוס וממילא לא נמצאה כפסולת דין.

    

    

האירוע אכן התרחש

1. לאחר שמיעת עדויות הצדדים והראיות שהוגשו הרי אין ספק כי הנתבעת אכן התייצבה במרפאתו של התובע ואכן התפרצה כלפיו בטענות על טיפול שביצע וכן כינתה אותו רוצח. גרסתו של התובע הוכחה על ידי עדותו שלו וכן על ידי עדות הנתבעת וראיות שהוגשו בעניינה.

    

2. עדות התובע

    

   1. לחיזוק גרסתו של התובע העיד הוא בעצמו בעדות אשר לא רק שעוררה אמון אלא גם נתמכה בחלקה בגרסתה של הנתבעת עצמה. כך או כך, עדותו של התובע הייתה עקבית, תאמה את גרסתו הראשונה בכתב התביעה, ואף בחקירה הנגדית שב וחזר על גרסה זו.

       

   2. במהלך שמיעת הראיות עלתה השאלה האם התפרצה הנתבעת רק למרפאה או שהתה גם בחדר הטיפולים כשם שטען התובע וכן האם במקום נכחו מטופלות נוספות לרבות אחת שעברה טיפול באותה עת או שמא נכחה רק פקידת המרפאה.

       

      לעניין זה ייאמר כי אני נותן אמון מלא בגרסת התובע ביחס לכך שאכן נכחו במקום מטופלות נוספות וכי הנתבעת נכנסה גם לחדר הטיפולים. עם זאת – אפילו נכחה במקום רק פקידת המרפאה והאירוע התרחש מחוץ לחדר הטיפולים – הרי עדיין די בכך כדי להוות פרסום שלא לתובע בלבד, קרי לא רק לצד הנפגע.

       

   3. כאן המקום לציין כי נתתי דעתי לטענת הנתבעת המלינה על כך שהתובע לא העיד מטופלות שהיו במקום. בנסיבות הענין אין בטענה זו דבר ולאור הסברי התובע אין בכך כדי לגרוע מגרסתו. התובע המנהל קליניקה עצמאית ואשר פנה לבית המשפט כבר מספר פעמים במספר הליכים בשל התנהלות הנתבעת – רשאי בהחלט לסבור שאין מקום להוסיף ולבקש ממטופלותיו להגיע ולהעיד לטובתו. במקרה זה, כמו במקרים אחרים שעניינם הוצאת לשון הרע – פרסום האמירה המכפישה וגיוס עדים לתמוך בקיומה עלול להחמיר את פגיעתה. בענייננו משהמקרה הוכח ומשנתתי אמון בגרסת התובע, הרי אין באי זימון המטופלות הנוספות כדי להוכיח דבר.

       

   4. עדות התובע היא עדות יחידה של בעל דין המוצאת תימוכין בעדותה של הנתבעת ועל כך להלן.

       

       

3. עדות הנתבעת

    

   1. הנתבעת טענה כי הגיעה דרך אקראי למרפאתו של התובע. איני מקבל טענה זו. יודגש כי הנתבעת התחייבה כבר בהליך קודם לא להגיע למרפאת התובע; יודגש עוד כי בין התובע לנתבעת לא התנהלו יחסי היכרות חבריים המצדיקים ביקור "דרך מקרה" במרפאתו. ההיפך הוא הנכון.

       

      לעניין זה ייאמר כי לתובע גרסה לפיה הנתבעת ניסתה לקבוע תור בשם בדוי, גרסה אשר בהחלט אפשר ונכונה – אך בכל מקרה גרסתה של הנתבעת קורסת מאליה אף ללא הצורך לקבוע האם ניסתה לקבוע ביקור תוך הטעיה כאמור.

       

      גרסתה של הנתבעת אף סותרת את האמור בכתב ההגנה שהגישה ועל כך בפסקה הבאה.

       

   2. הנתבעת טענה בכתב ההגנה שהגישה כי הגיעה למרפאה מכיוון שלא הייתה שבעת רצון מהטיפול בה וטענה כי כעסה על התובע תוך שהיא מביעה את דעתה על אופן הטיפול בה.

      גרסה זו בכתב ההגנה שנכתב תוך ייעוץ משפטי ובניחותא לעומת חקירה נגדית – דווקא תומך בגרסת התובע הטוען כי הנתבעת הופיעה במכוון במרפאתו והטיחה בו האשמות על טיפול שביצע בה.

       

   3. זאת ועוד – חקירתה הנגדית של הנתבעת לא הניבה גרסה אחת סדורה והנתבעת לא היססה לשנות עמדתה ואף להעיד דברים הסותרים האמור בכתב ההגנה. כך למשל – כאשר נשאלה הנתבעת אודות האירוע טענה כי "שאלתי את התובע למה הוא עשה לי את זה..." – אך הוסיפה לפתע טענות כאילו התובע משך בשערה, דחף והכה אותה.

       

      טענות חמורות אלה של אלימות מצד התובע לא מצאו דרכן לכתב ההגנה. אין ליתן אמון בטענות כה חמורות אשר נעדרו מכתב ההגנה, בעיקר כאשר כתב ההגנה נכתב לאחר שבין הצדדים כבר הייתה היסטוריה של הליך משפטי ומחלוקת ידועה. טענות קשות על אלימות לא היו מוסתרות ונעדרות מכתב הגנה בו מייחסים לנתבעת התפרצות ואמירת המילים המכפישות.

       

      הנתבעת אשר עומתה עם הסתירה בגרסותיה טענה מאוחר יותר שהאלימות הנטענת הייתה באירוע אחר, משנת 2013, בו נפגשה עם התובע וכגרסתה – "אני מתבלבלת מכל התביעות שלו".

       

      כלומר – אין בפני שתי גרסאות סותרות אלא גרסה אחת שניתנה על ידי התובע וגרסה נוספת שניתנה על ידי הנתבעת התומכת בחלק מגרסת התובעת ואילו חלק אחר סותר האמור בכתב ההגנה ו/או סותר התנהלות סבירה והגיונית. כך או כך, הגרסה המומצאת בדבר אלימות מצד התובע אך מעידה על אמינות הנתבעת ואמיתות גרסתה.

       

   4. באשר לאמירה – "רוצח" – עד כה התייחסתי לכך שהוכח כי הנתבעת אכן התפרצה למרפאתו של התובע ואכן הטיחה בו האשמות אודות טיפול רפואי ביצע וכלשונה שאלה את התובע "למה עשה לי את זה".

       

      באשר לטענה לפיה הנתבעת אף כינתה את התובע "רוצח", הרי מעבר לעובדה שאני נותן אמון בדברי התובע ומעבר לעובדה שלנתבעת אין גרסה סדורה ביחס לאירוע – ניתן חיזוק לטענת כינוי ה"רוצח" ממסמך אליו אתייחס להלן.

       

      במהלך שמיעת הראיות הוגש מסמך אשר הגיע לידי התובע דווקא על ידי הנתבעת, כפי שנטען – לאחר הגשת התביעה. מסמך זה מתייחס לטיפול שעברה הנתבעת ובמסגרתו תיארה – "הרופא רצה לרצוח אותי... הוא רצח לי את הנשמה...").

      הטענה "רוצח" אינה אפוא אמירה שרק התובע טען שנאמרה, אלא זה הלך הרוח של הנתבעת וכך התבטא במסמך שהיא עצמה הציגה באמירות כלפי צד שלישי.

       

   5. לסיכום יש לומר שבכל הקשור להליך שבפני אין מקום ליתן שום אמון בגרסת הנתבעת. גרסה שאף הנתבעת לא נתנה בה אמון ואשר השתנתה בין כתב ההגנה לבין השמעת הראיות וכן אף במהלך החקירה הנגדית.

       

       

האמירות והכינוי "רוצח" הן בגדר הוצאת לשון הרע

1. כל בעל מקצוע הטוענים כנגדו כי לא ביצע עבודתו נאמנה אינו רווה נחת מכך. ואולם כאשר הטענות מוטחות בצעקות ולא רק באזני הנפגע – הרי יש בכך משום הכפשה והשפלת הצד הנפגע.

   כך במיוחד כאשר הואשם התובע ברצח וכן נשאל "מדוע עשית לי את זה...". ברור כי כל השומע את ההאשמות לא סבר שהתובע אכן רצח את הנתבעת שעמדה לפניו. אך ביטוי "רצח" המופנה כלפי רופא המבצע טיפולים גורם באזני השומע אותו להכפשת הרופא, מקצועיותו ואופן הטיפול אותו הוא נותן. לא במקרה הגיעה הנתבעת למרפאתו של התובע אלא בכוונת מכוון על מנת להטיח בו דווקא שם את אמירותיה.

    

2. זאת ועוד. אין מדובר בהתפרצות רגשות רגעית שאירעה מיד לאחר הטיפול או בסמוך לו. גם התפרצות כזו לא הייתה מוצדקת ואולם בוודאי לא מוצדקת התפרצות במכוון, שנים לאחר הטיפול וכן שנים לאחר הליך משפטי שהתייחס להתנהלות הנתבעת.

    

    

לנתבעת אין כל הגנות בדין

1. לנתבעת אין כל הגנות בדין. לעניין זה ייאמר כי הנתבעת ביקשה לטעון שמדובר בביקורת מקובלת של מטופלת כלפי רופא. אין לקבל טענה זו. הביקורת המקובלת צריכה להיעשות ולהישמע בצינורות המקובלים, לא בצעקות במרפאתו של התובע – בוודאי לא בצעקות שנים לאחר הטיפול ולאחר שהנתבעת התחייבה לא להתייצב במרפאה.

    

   זאת ועוד – אפילו הייתי מקבל הטענה לפיה התנהלות הנתבעת היא בגדר "ביקורת" "הגנה על ענין אישי כשר" כמשמעות סעיף 15(3) לחוק, הרי עדיין כל הגנה בהתאם לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע כפופה לכך שהנתבע פעל בתום לב. אין ספק שהנתבעת חסרה כל תום לב בהטחת ה"ביקורת", שכן ידעה היטב שאסור לה להביע אותה "ביקורת" במרפאתו של התובע. ידעה, מכוח הליך קודם משנת 2009 והתחייבותה בו.

   נתי דעתי לכך שהנתבעת מבקשת לייחס את התנהלותה למצבה הנפשי ומכאן לטעון לתום לב. מעבר לכך שמצב נפשי אינו בהכרח פוטר דרישת תום הלב – הרי הנתבעת לא עשתה דבר כדי להוכיח וליתן חוות דעת או כל הוכחה אחרת המתייחסת באופן ספציפי לכך שבאירוע משנת 2012 הייתה במצב נפשי הפוטר אותה מדרישת "תום הלב".

    

   כך או כך – לא רק העדר תום לב היה בענייננו. גם לגופו של עניין התנהלות הנתבעת אינה בגדר ביקורת לגיטימית או כטענת הנתבעת אינה מהווה הגנה מכוח סעיף 15(3) לחוק שעניינה "הגנה על ענין אישי כשר".

    

2. הנתבעת טוענת שלא הייתה "התפרצות" שכן נכנסה באופן רגיל למרפאה. אין נפקות לטענה זו. ההליך שבפני אינו הליך פלילי הו מואשמת הנתבעת ב"התפרצות", אלא הליך אזרחי. במסגרת הליך זה מובהר כי המינוח "התפרצות" אינו חוטא למצב בו הנתבעת נכנסה למרפאה ללא שהוזמנה ותוך צעקות. בכל מקרה – לא הגדרת המינוח "התפרצות" היא זו העומדת בבסיס פסק דין זה.

    

3. הנתבעת אף התייחסה לנכות נפשית שנגרמה עקב הטיפול. מעבר לעובדה שעניינה של תביעה זו אינה תביעת רשלנות כנגד התובע – הרי במלוא הכבוד טענה זו כלל לא הוכחה ואף לא היה ניסיון להוכיחה תוך קשר סיבתי לטיפול שביצע התובע - לא באמצעות חוות דעת ולא בכלל.

    

4. הנתבעת הוסיפה וטענה שההתייצבות במרפאה אינה הפרת הוראות פסק דין אלא הפרת חובה חוזית בלבד, שכן התחייבותה בהליך משנת 2009 נעשתה במסגרת חוזית "מבלי להודות בטענות הצד שכנגד". כך נטען.

    

   אין לאמור לעיל כל רלוונטיות להליך שלפני. התובענה שבפני אינה הליך מכוח פקודת ביזיון בית משפט ואף אינה בגדר תביעה חוזית. זאת ועוד – טענה זו חרב פיפיות היא שכן די בכך שהועלתה כדי להודות שהנתבעת אכן הגיעה למרפאת התובע תוך הפרת התחייבות קודמת.

    

הפיצוי לנתבע

1. הנתבע לא הוכיח כל נזק ממוני שנגרם בגין אירועי תביעה זו. ביחס לקביעת פיצוי לא ממוני יש להתייחס לנסיבות האירוע, לעובדה שהאירוע אינו ראשון במחלוקת בין הצדדים ומכאן – אין מדובר בטעות או במעשה שנעשה בתום לב על ידי הנתבעת – ובמילים אחרות ההתפרצות הייתה מעשה מכוון וכך יש להתייחס אליו.

    

   נתתי דעתי גם לטענות הנתבעת בדבר מצבה הנפשי ומנגד לעובדה שהתובע נאלץ לעמוד אל מול הנתבעת כאמור בפסק דין זה, עוד התייחסתי לכך שבהליך קודם הוסכם בין הצדדים כי הנתבעת תשלם פיצוי בסך של 5,000 ש"ח וכן לא תיכנס למרפאתו של התובע.

    

2. לאור כל האמור לעיל ותוך שנתתי דעתי לסכום הפשרה שהוסכמה בהליך משנת 2009 וכן נתתי דעתי לפגיעה בתובע אני קובע כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 25,000 ש"ח.

    

    

   אשר על כן אני מחייב את הנתבעת בתשלום הסך של 25,000 ש"ח. בנוסף אני מחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 10,000 ש"ח. הסכומים דלעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק דין זה ועד למועד התשלום בפועל.

    

    

    

   ניתן היום, ט"ו תשרי תשע"ח, 05 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.