הכרעת דין
1.מבוא:
א.כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של התפרצות בכוונה לגנוב בצוותא, עבירה על סעיפים 413 ו' סיפא+ 29 בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"); גניבה מרכב בצוותא, עבירה על סעיפים 413 ד'(א)+ 29 בחוק ופירוק חלקים מרכב בצוותא, עבירה על סעיפים 413 ד(ב)+ 29 בחוק.
ב.כפי העולה מכתב האישום, בתאריך 10/6/2007, בשעה 03:40 או בסמוך לכך, התפרץ הנאשם 2 בצוותא חדא עם שניים אחרים לרכב מסוג דייטסו סריון מ.ר 90-784-16 אשר חנה ברחוב לנדאו בראשל"צ, זאת בכוונה לבצע גניבה או פשע. ואכן, בהמשך, פרקו השלושה מהרכב חלקי מנוע, משאבה ומחלק דלק וכן את הקרבוראטור. כך, נטלו הנאשמים פאנל לרדיו דיסק ודיסקמן אשר היו ברכב.
הנאשמים נתפסו ברכב שמספרו 61-574-10 כאשר השלל שפורט דלעיל בידיהם.
ג.בישיבת יום 28.2.08 חזרה המאשימה מכתב האישום כנגד נאשם 3.
ד.בישיבת ההקראה מתאריך 8/7/2008 כפר הנאשם במיוחס לו בכתב האישום, תוך שטוען כי אומנם היה המקום בעת האירוע אך לא פרץ לרכב אלה היה זה נאשם 1 שפרץ. כך, אישר כי הגיעו למקום ברכב האמור וכי השלל נתפס ברכב זה, אך כאמור, השלל נגנב ע"י נאשם 1 בלבד. משכך, נקבע התיק לשמיעת ראיות בפני.
2.מטעם המאשימה העידו, בין היתר, עדת ראייה, שהבחינה בשלושה אנשים סביב הרכב, כאשר אחד מחזיק מכסה מנוע, השני יושב בתוך הרכב והשלישי מתעסק במנוע, כמו כן, העיד נאשם 3 שמסר כי נאשם 1 הוא זה שהתעסק עם הרכב והוא ונאשם 2 עמדו בצד. נאשם 1 העיד ומסר כי רק הוא פרץ לרכב וכי נאשמים 2 ו – 3 לא היו בסוד העניין.
3.סיכומי המאשימה:
בסיכומיו, טען ב"כ המאשימה כי לאור עדותה של עדת הראייה, ע"ת 2, רויטל טולדנו, זוהו 3 הנאשמים כאשר הם בקרבת הרכב הנפרץ, כאשר אחד ישוב בתוכו, שני מחזיק מכסה המנוע והשלישי רוכן אל עבר המנוע של הרכב, כאשר אין חולק על כך שמי שזוהה כרוכן אל עבר המנוע הינו נאשם 1 אשר היה היחיד שחבש לראשו קסקט וכך ציינה אף העדה בעדותה.
הוסיף וטען, כי מעדותו של הנאשם 1 ועדות הנאשמים 2 ו-3, עולות סתירות לעניין המרחק בו עמד הנאשם 2 מהרכב הנפרץ, וכן, אף עדותו של הנאשם 1 בפני ביהמ"ש הייתה מלאה בסתירות אל מול מה שמסר בהודעתו במשטרה, דבר אשר הביא להכרזה על הנאשם 1 כעד עוין והוגשה הודעתו במשטרה במסגרת סעיף 10א בפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971. ביהמ"ש נדרש להעדיף את גרסתו של הנאשם 1 במשטרה, עת קשר את הנאשם 2 לפירוק פאנל הרדיו דיסק מהרכב הנפרץ, דבר אשר אף ניתן להסיק מכך שהנאשם ציין בהודעתו במשטרה כי לבש חולצה עם פסים בצבעים שונים כאשר לטענת עדת הראייה מי שאחז במכסה המנוע לבש חולצה שחורה. כמו כן, אפשרי כי הנאשם 2 אכן החזיק במכסה המנוע בשלב מסויים אך בהמשך הוחלף ע"י הנאשם 3 ואז נכנס לרכב לשם פירוק הפאנל. כך או כך, הרי שאין המאשימה צריכה להוכיח מי עשה בפרוטרוט כל דבר, אלא מספיק ששלושת הנאשמים היו יחדיו והיו מודעים לכך שהתבצעה עבירה. כך, כשנעצרו, מכה הנאשם 2 על חטא בפני השוטר שי חסין, ובכך ישנה ראשית הודייה.
עוד טען, כי ידוע שקיים קשר משפחתי בין הנאשמים, על כן ברור מדוע מבקשים הנאשם 1 והנאשם 3 להרחיק את הנאשם 2 מביצוע העבירה.
לטענתו, בעניין טענת "הגנה מן הצדק", החלטת המאשימה לחזור בה מכתב האישום כנגד הנאשם 3 הינה החלטה שגויה, אשר בדיעבד לא הייתה צריכה להתקבל. יחד עם זאת, ישנו שוני מהותי במצב הראייתי כנגד הנאשם 2 וכנגד הנאשם 3 שכן נאשם 2 מופלל ע"י הנאשם 1, כאמור השותף המרכזי בתיק זה. מההחלטה לחזור מכתב האישום כנגד הנאשם 3 לא עולה פגיעה כה חמורה בתחושת הצדק, עד כדי שתצדיק ביטול כתב האישום כנגד הנאשם 2 גם כן. משמעותו של ביטול כתב האישום כנגד הנאשם 2 הינה פגיעה באינטרס הציבורי.
אשר על כן, עתרה המאשימה להרשעתו של הנאשם 2 בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.
4.סיכומי ההגנה:
בסיכומיה, טענה ב"כ הנאשם כי ההחלטה למחוק את כתב האישום כנגד הנאשם 3 נעשתה עוד טרם ניהול הליך ההוכחות ובטענה כי המצב הראייתי בעניינו היה שונה מזה של הנאשם 2. כיום, לאחר קיומו של הליך ההוכחות, נראה כי טענה שכזו לא הייתה מתקבלת. אף המאשימה מודה כי שגתה (ואף אם בתום לב) בשיקוליה לביטול כתב האישום כנגד הנאשם 3, ואשר על כן, לאור אותה אבחנה שנערכה בין הנאשם 2 והנאשם 3, אשר, כאמור, נראית כאבחנה בלתי רלוונטית בין שווים, יש לקבל טענה של הגנה מן הצדק אותה מעלה הנאשם 2.
הוסיפה וטענה, כי חומר החקירה עליו התבססה המאשימה ובגינו טענה למצב ראייתי שונה עת ביטלה כתב האישום כנגד הנאשם 3 והותירה על כנו את זה של הנאשם 2, הינו הודעת עדת הראייה כי ראתה שלושה אנשים מתעסקים עם הרכב הנפרץ ומבלי שיכולה לזהותם או את מעשיו של כל אחד מהם בעת האירוע ותוך שציינה כי לא הייתה בקשר עין רציף עימם, אימרתו של הנאשם 3 במשטרה אשר מפלילה את נאשם 1 אך בפועל נראית כמסבכת אף אותו עצמו, תפיסת כלי הפריצה ברכב ואשר ידוע כי נתפסו בסמוך לנאשם 3 ואימרותיו החוזרות ונשנות של הנאשם 1 (המצויינות במסמכים שונים מלבד הודעתו בתחנת המשטרה) כי הינו המבצע של העבירות וכי ביצען לבדו לבד מכך שהנאשם 2 החזיק את המכסה מנוע של הרכב הנפרץ. מכאן, שאם המאשימה מוצאת את האבחנה הרלוונטית, כפי העולה מטענותיה, בכך שהנאשם 1 מציין כי הנאשם 2 אכן היה עימו והחזיק את המכסה מנוע, הרי שמתן אמון בהודעתו של הנאשם 1 מותירה את הנאשם 3 כזה היחיד אשר יכול היה לשבת בתוך הרכב כפי שציינה עדת הראייה. כך, אף טענת ב"כ המאשימה כי אפשרי ומי שהחזיק במכסה המנוע של הרכב היה הנאשם אך הוחלף בהמשך ע"י נאשם 3 מחזקת את הטענה כי אין מתקיים כל שוני רלוונטי בין הנאשמים, וביטול כתב אישום נראה כי אם היה צריך להיעשות אזי היה צריך להיעשות בעניינו של הנאשם 2 ולא בזה של הנאשם 3.
לדבריה, המאשימה עצמה ציינה כי אין זה משנה מי עשה מה, מדובר בהתפרצות בצוותא חדא ומספיק ששלושתם היו מודעים להתבצעותה של העבירה על מנת שניתן יהיה להאשים כל אחד מהם. אימרה זו הייתה נכונה גם לפני שהתחיל להתנהל התיק בפני ביהמ"ש ועל כן ביטול כתב האישום כנגד הנאשם 3, ואף בהתחשב באמור לעיל ובטענות לא ראויות למצב ראייתי שונה בינו לבין הנאשם 2, הינה פעולה בלתי ראויה ואשר מעלה טענה להגנה מן הצדק. אף הודיית המאשימה בשגיאתה מחזקת קיומה וביסוסה של טענה זו, וזאת לאור רשלנותה של המאשימה ובהסתמך על הפסיקה בנושא.
עוד טענה, כי בדבריו של הנאשם 2 לאותו שוטר, שי חסין, כי אינו מבין למה הסתבך באירוע הזה וכי מצטער על כך, אין בהם ראשית הודייה כפי שטען ב"כ המאשימה, ואין לייחס להם הבעת צער על מעשים שעשה אלא אך ורק לעניין העובדה כי בכלל נקלע לסיטואציה במדוברת ולהליך פלילי. כך, טעויות כאלה ואחרות במרחק מהרכב הנפרץ, להן טען ב"כ המאשימה כעולות מעדותו של הנאשם 2, הרי שאין לייחס להן חשיבות רבה שכן עדותה הייתה ברורה וקוהרנטית ובעיקר בנקודות המרכזיות, ויש לזכור כי מדובר על אירוע ישן אשר מיום התרחשותו עברו כ-5 שנים. כך, יש לתת את הדעת על כך שלא נערכו עימותים בין הנאשמים וכן שטביעות אצבע כלל לא נלקחו מהרכב, דבר אשר היה בנקל מפריך או מאשש את הטענות כנגד הנאשם 2.
אשר על כן, עתרה ב"כ הנאשם 2 לקבלת טענה להגנה מן הצדק ומתן הוראה לביטולו של כתב האישום כנגד הנאשם 2 ולחילופין זיכויו ולו מחמת הספק.