מ.י. שלוחת תביעות תחנת פתח תקוה נ' פייגין ואח'

גזר דין

1. ביום 12.3.09 הורשע הנאשם במסגרת הסדר טיעון בשני כתבי אישום מתוקנים. בת"פ 2116/06 בעבירות לפי הסעיפים 273 ו-275 לחוק העונשין באירוע מיום 22.9.04. ובת"פ 2796/07 בעבירה לפי סעיף 379 יחד עם 382(ב)(1) לחוק העונשין ובעבירה לפי סעיף 380 יחד עם 382ג, באירוע מיום 2.5.07.

2. הסדר הטיעון בין הצדדים היה כי הנאשם לאחר הודייתו והרשעתו ישלח לשירות המבחן לצורך קבלת תסקיר. עמדת המאשימה הייתה כי אם יתקבל תסקיר אשר עולה הימנו כי הנאשם נוטל אחריות, הנאשם נעדר דפוסים אלימים וכי רמת הסיכון למתלוננת נמוכה, אזי תעתור המאשימה לעונש של מאסר על תנאי וקנס והסנגוריה תעתור לאי הרשעה. עוד הוסכם בין הצדדים כי אם תסקיר שירות המבחן יהא שלילי, הרי שכל צד יטען לעניין העונש כהבנתו הוא.

3. האירוע הראשון בגינו הורשע הנאשם ארע ב-22.9.04 כאשר שוטרים העורכים סיור ברח' הרצל בפ"ת, מבחינים בנאשם ובאחר (מי שהיה הנאשם 1 וההליכים כנגדו עוכבו ע"י היועץ המשפטי לממשלה), כשהם מתקוטטים ביניהם בעודם תחת השפעת אלכוהול. משניגשה השוטרת אל הנאשם וחברו להרגיעם ומשלא עלה בידה, הודיעו השוטרים לנאשם וחברו כי הם עצורים ובתגובה לכ ך, תקף הנאשם את השוטרים בדחיפות ובבעיטות עד אשר הצליחו השוטרים לאוזקו ולהכניסו לניידת.

4. האירוע השני היה בחלוף מספר שנים ב-2.5.07, בהיות הנאשם בגילופין, תקף הנאשם את אשתו מספר פעמים בחדר השינה ובחדר הילדיםכאשר בחדר השינה ניסה להוריד בגדיה מעליה תוך שהוא לוחץ עם מרפקו על גרונה ובחדר הילדים, סטר למתלוננת פעמיים בפניה וגרם לה לנפיחות בלחי ימין מתחת לעין.

5. שירות המבחן הגיש שני תסקירים בעניינו של הנאשם, התסקיר הראשון ביולי 2009 והשני בנובמבר 2009. תורף התסקיר השני היתה המלצה של שירות המבחן לביטולה של ההרשעה ועל העמדתו של הנאשם בפיקוח שירות המבחן למשך שנה וביצוע עבודות של"צ, וכל זאת נוכח העובדה כי הנאשם עבד בעברו עם משרד הבטחון ואף כיום בעבודתו נדרש הוא לבצע עבודות עם חברות וגופים ציבוריים, איתם לא יוכל לעבוד במידה והרשעתו תיוותר על כנה.

הנאשם בדבריו אף חידד את עניין הפגיעה העלולה להיווצר שכן, בעוד כשנה יהא חייב לחדש את מספר הספק במשרד הביטחון וכי אם תיוותר ההרשעה על כנה, הדבר עלול לפגוע בפרנסתו.

6. הכלל הוא כי יש להרשיע אדם בשל ביצועה של עבירה. בע"פ 2083/96 כתב נ' מ"י נקבעו המבחנים לאי ההרשעה. על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם וסוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסויים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים. חזרה על כללים אלה נעשתה בהלכות רבות אחרות של בתי המשפט ואף בע"פ 5102/03 מ"י נ' קליין, בו נאמר כי חריגה מן הכלל של הרשעת נאשם בעבירה שיוחסה לו, תיעשה במקרים חריגים ומיוחדים כאשר עלול להיווצר פער בלתי נסבל בין עצמת הפגיעה של ההרשעה הפלילית של הנאשם האינדיוידואלי לבין התועלת שתצמח לחברה ולאינטרס הציבורי מקיומה של ההרשעה.

7. אילו במקרה דנן היה מדובר באירוע יחידי, משנת 2004, היה מקום לשקול בחיוב את ביטולה של ההרשעה, אלא שבמקרה דנן מדובר בשני אירועי אלימות בהפרש של מספר שנים ביניהם, כאשר בשני המקרים היה הנאשם בגילופין, ועל כן, אין מקום לשנות ולחרוג מן הכלל לפיו יש להרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו והבקשה לחזרה מהרשעה דינה להידחות.

אוסיף ואומר, כי גם האינטרס הציבורי גובר לאין ערוך על אינטרס הנאשם לפיו עלולה פרנסתו להיפגע שכן, כאשר מדובר באירוע של פגיעה ותקיפת שוטרים על ביהמ"ש להיות "חומת המגן" למשרתי ציבור אלה, כאשר הם מותקפים.

8. אשר לענישה בתיקים אלה, נוכח המפורט בתסקירי שירות המבחן וההסדר אליו הגיעו הצדדים, אני קובע כי הענישה המוצעת הינה במתחם הסבירות ואני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:

(א) מאסר על תנאי של 6 חודשים למשך 3 שנים מהיום שלא יעבור עבירה שעניינה אלימות או עבירות לפי סעיפים 273 ו-275 לחוק העונשין.

(ב) קנס בסך 1,000 ₪ או 10 ימי מאסר תמורתם. הקנס ישולם עד ולא יאוחר מיום 31.1.10.

זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, יג' כסלו תש"ע, 30 נובמבר 2009, במעמד הצדדים.