הכרעת דין
רקע
1.נגד הנאשם הוגש לבית משפט זה כתב אישום המייחס לו 11 עבירות של אי העברה במועד של מס שנוכה (בהתאם לסעיפים 219 ו-224א לפקודת מס ההכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה") וכן 2 עבירות של אי הגשת דו"ח במועד (בהתאם לסעיפים 216(4) ו-224א לפקודה.
כך לאחר שנטען כי במועדים הרלוונטיים היה הנאשם מנהל ופקיד אחראי בחברת "עמר נקה יזמות בניה ופיתוח בע"מ" (להלן: "החברה"), שהינה חברה פרטית שעיקר עיסוקה בייזום בניה, וכי במסגרת תפקידו זה לא העביר לפקיד שומה, במועד, את המיסים שנוכו ממשכורות העובדים, וזאת בתקופה שבין ה-11/04 וה-9/05 ובסך כולל של 36,427 ₪.
כך גם לאחר שנטען כנגדו כי לא הגיש במועד דו"ח על הכנסות החברה, בגין שנות המס 2003 ו-2004.
2.יובהר כי תחילתה של הפרשה בכתב אישום שהוגש לא רק כנגד הנאשם, אלא גם כנגד החברה וכנגד אביו של הנאשם (להלן: "עמרם"). בכתב האישום המקורי יוחסו העבירות המפורטות מעלה לנאשם ולחברה, ואילו ביחס לאביו של הנאשם נטען כי היה "בעל שליטה" בחברה, ויוחסו לו, בהתאם, עבירות "אישיות", על פי סעיף 216(4) לפקודה.
עם פתיחת המשפט הודו שלושת הנאשמים במיוחס להם, וביום 10/9/08, לאחר הסרת המחדלים, נגזר דינם של עמרם ושל החברה כך שחויבו בתשלום קנסות ועל עמרם הוטל, בנוסף, מאסר מותנה.
במקביל ביקש הנאשם שבנדון לחזור בו מהודאתו – מאחר שלא היה מיוצג במועד הודאתו – ומשכך נקבע התיק בעניינו, להוכחות.
הסוגיות שבמחלוקת
3.לאחר שהותר לנאשם לחזור בו מהודאתו, הגיש האחרון כפירה מפורטת, ממנה – כמו גם מהסיכומים שהוגשו מטעמו – עלה כי עיקר המחלוקת נסובה אודות שאלת תפקידו של הנאשם בחברה, ואם שימש בה כמנהל או כפקיד אחראי (כטענת המאשימה), אם לאו (כטענת הנאשם). הוסיף הנאשם וטען כי משלא שימש בתפקידים הנזכרים, הרי שלא מתקיים לגביו סעיף 224א לפקודה ובהתאם לא חלה עליו חובה להעביר כספים או לשלם תשלומים כלשהם לפקיד השומה בשם החברה. (לחילופין נטען כי גם אם יקבע שהיה מנהל פעיל בחברה, הרי שחלים עליו הסייגים הקבועים בחוק וכפי שיפורט בהרחבה בהמשך).
ראיות הצדדים בצד דיון ראשוני
4.מטעם המאשימה העידו רו"ח יעקב רוסו, ששימש בזמנים הרלוונטיים כרואה החשבון של החברה; רו"ח בועז בנימין, שהיה מנהל החשבונות והחשב של החברה בחלק מן התקופה נשוא כתב האישום; אורי סייג, חוקר מפקיד שומה חקירות חיפה; לורה ששון, מרכזת גביית ניכויים מפקיד שומה טבריה; וניסים זוהר, אף הוא מעובדי משרד פקיד שומה טבריה.
בתוך כך ולהוכחת טענותיה, הגישה המאשימה את חקירת הנאשם ברשות המיסים על נספחיה (ת/1). ההגנה טענה כנגד קבילות ההודעה – לראשונה בשלב הסיכומים מטעמה – לאחר שלטענתה לא עודכן הנאשם בדבר זכותו להיוועץ בעו"ד ובדבר זכות השתיקה המוקנית לו, ומסר הודעתו מבלי שתהיה חופשית ומרצון, ומתוך חשש ודאגה לאביו.
מטעם ההגנה העידו הנאשם ואביו, וכן הוגשה חקירת האחרון ברשות המיסים (נ/2).
5.רו"ח יעקב רוסו (להלן: "רוסו") אישר בפתח עדותו כי בשנים 2000-2002 שימש בתפקיד רואה חשבון מבקר של החברה, ובמסגרת האמור ביקר את דו"חותיה וביצע עבורה חישובי שכר, אך לא עסק בניהול החשבונות שלה. עוד הוסיף כי כשקלט את החברה כלקוחה שלו, נערכה פגישה בנוכחות הנאשם ואביו וכי מסמכי ההקמה של החברה הראו שעמרם (האב) הוא בעל המניות והמנהל. יחד עם זאת הדגיש כי בפועל, הקשר העיקרי עם החברה התקיים מול הנאשם ובכלל זה הוצגו לו הדו"חות הכספיים. עוד הדגיש כי גם בכל הקשור לשכר טרחתו, ולחובה של החברה בגין אי תשלום שכה"ט הנזכר – עניין שהגיע לבסוף לפסים משפטיים – נערכה ההתדיינות מול הנאשם.
6.בחקירתו הנגדית אישר העד כי עמרם היה מי שחתם על הצהרת המנהלים ועל הדו"חות הכספיים השנתיים של השנים 2000-2002. יחד עם זאת ציין כי טיוטות הדו"חות, טרם אישורם, הוצגה לנאשם, ולא ידע לומר אם הנאשם הציג אותן גם לאביו.
בתוך כך ציין כי לחברה היו מנהלת חשבונות וחשב אשר טיפלו בהגשת דו"חות ניכויים, ואישר כי אמנם אינו יודע למי היו כפופים וממי קיבלו הנחיות. בדומה ציין כי אינו יודע אם החברה לא העבירה מיסים כנדרש כפי הנטען בכתב האישום, וכי דו"חות החברה לשנות המס 2003-2004 לא הוגשו על ידו ואינו יודע אם ועל ידי מי הוגשו.
בנוסף אישר כי שיקים שהועברו אליו באופן אישי לצורך תשלום שכרו היו של החברה או של צדדי ג' ולא של הנאשם עצמו וכי לפי מסמכי החברה הפורמאליים לא הייתה לנאשם זכות חתימה בחברה.
בסיום חקירתו הבהיר כי פגישת העבודה האחרונה שהייתה לו עם החברה התקיימה במהלך 2003. כשהתבקש לאשר, אם כן, כי משכך אינו יכול לדעת מי ניהל את החברה בשנים מאוחרות יותר הסביר כי המשיך לתת לחברה שירותים טכניים עד ספטמבר 2005, שירותים שלא ניתנו על ידו אישית ולא הצריכו פגישות עבודה מקצועיות מולו.
7.מעדותו של רו"ח רוסו ניתן ללמוד איפוא כי בין השנים 2000-2005 סיפק לחברה שירותים מקצועיים שונים, במסגרתם – ולפחות במהלך שלוש השנים הראשונות – עמד בקשר מול הנאשם ואביו, כאשר לפחות חלק ניכר מהקשר המקצועי התקיים מול הנאשם, חרף העובדה כי לא הוגדר כמנהל במסמכי היסוד של החברה ולא הייתה לו זכות חתימה פורמאלית.