בפני
כב' השופטת דלית ורד
הכרעת דין
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין אי שמירת מרחק ונהיגה בקלות ראש תוך גרם חבלה של ממש, עבירות בניגוד לתקנה 49 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 וסעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961, בקשר עם סעיף 38 לפקודה.
לפי כתב האישום, ביום 29.12.07 שעה 22:00 לערך, נהג הנאשם רכב משא סגור אחוד מסוג יונדאי (להלן- "הרכב או רכב היונדאי") בכביש מס' 461 מכיוון מערב לכיוון מזרח והתקרב לצומת יהוד (להלן הצומת). הנאשם נסע בעקבות רכב אלמוני אשר בצומת האט נסיעתו. לפי הנטען הנאשם נהג בקלות ראש בכך שלא שמר על רווח מספיק המאפשר לעצור את הרכב בכל עת כדי למנוע תאונה, ומשהתקרב יתר על המידה אל הרכב שלפניו, סטה שמאלה ופגע במדרכה והתהפך עם רכבו. כתוצאה מהתאונה נחבל הנאשם וארבעה נוסעים ברכב היונדאי סבלו מחבלות בגופם, כשאחת הנוסעות נחבלה חבלה של ממש – שבר בעצם הבריח בכתף, ורכב היונדאי ניזוק.
מטעם התביעה העידו בפניי בוחן התנועה רס"מ יובל אוהד, המתנדב גבע אבי אשר הוזעק לזירת התאונה מיד לאחר התרחשותה ושלושת הנוסעות ברכב היונדאי שישבו במושב האחורי של הרכב.
מטעם ההגנה העיד הנאשם עצמו.
לאחר שהתרשמתי מהעדויות שנשמעו בפניי ובחנתי את החומר הרלוונטי, באתי לכלל מסקנה כי יש להרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וזאת על סמך הנימוקים הבאים:
אין חולק כי הנאשם נסע בכביש 461 ובעת שהגיע לצומת יהוד נסע בנתיב השני מימין המיועד לנסיעה לכיוון ישר. הנאשם סטה לעבר הנתיב השמאלי ביותר והרכב פגע באי התנועה התהפך על גגו במרחק של 35 מטר לערך מהצומת.
לא נמצאו סימנים כי הסטייה נגרמה עקב חבטה שספג רכב היונדאי והנאשם לא טען כי רכבו נפגע באופן פיזי על ידי רכב כלשהו. בוחן התנועה העיד כי לפי הממצאים בזירת התאונה והנזקים ברכב, מסקנתו היא כי הנאשם איבד שליטה והרכב התהפך על גגו דרך דופן ימין על גבי אי התנועה.
מזג האוויר היה נאה, הראות טובה, כביש האספלט תקין ויבש ושדה הראיה פתוח אל הצומת 100 מטר וממנה לכיוון ישר 100 מטר.
הנאשם טען כי נסע במהירות של 70 קמ"ש ועבר את הצומת בנסיעה שוטפת עקב אור ירוק שדלק ברמזור בכיוון נסיעתו. הנאשם הודה כי בלם בחוזקה וסובב את ההגה באופן משמעותי שמאלה, וכתוצאה מכך הרכב התנגש באי התנועה והתהפך.
המסקנה היא כי רכבו של הנאשם סטה שמאלה, איבד שליטה והתהפך על גגו על גבי אי התנועה. בכך נוצרה תשתית ראייתית לכאורית כי הנאשם נהג ללא תשומת לב נאותה אלא אם כן לנאשם הסבר חילופי לסיבה שבגינה התהפך הרכב על גבי אי התנועה. ברע"פ 1713/93 משה בוקובזה .נ. מדינת ישראל, פסק כבוד הנשיא( בדימוס) שמגר כי "נהיגה כדין ובזהירות הראויה היא בצידו הימני של הכביש,ועצם המעבר המוכח לצד שמאל יוצר ראיה לכאורית בדבר נהיגה שלא בדרך הזהירה. החובה להוכיח את האשמה מעל לכל ספק סביר, רובצת לעולם על התביעה, אך כאשר מוכחת נהיגה החוצה את הכביש מימין לשמאל, כפי שארע כאן, נוצרת הוכחה לכאורה לנהיגה חסרת זהירות. בכך יוצאת התביעה חובת השלב הראשון של הבאת הראיות. מעתה עברה חובת ההוכחה לנאשם...הנאשם מצידו יכול להמציא עדות מטעמו הסותרת את הראיה לכאורה של נהיגה בלתי זהירה, בניגוד לכל כיוון ואופן מותרים".
הלכה זו שנקבעה בפסק דין בוקובזה ובפסקי דין נוספים אומצה על ידי בית משפט המחוזי בתל אביב בע"פ 70237/07 אדרי אביב .נ. מדינת ישראל,שם סטה המערער עם רכבו שמאלה, איבד שליטה ברכב, עלה על אי תנועה והתנגש בעמוד התאורה. בפסק הדין נקבע כי העברת הנטל לכתפי הנתבע "תורגמה" למספר שמות או הגדרות: "כלל הדרך", או מצב של "הדבר מדבר בעד עצמו" וכן "תאונה מדברת". כל ההגדרות הללו גם יחד הן ביטוי לחזקה עובדתית כי רכב הנהוג כראוי אינו סוטה ממסלולו באופן האמור. ולפיכך "משסטה המערער סטייה חדה שמאלה לנתיב השמאלי ומשם לשטח ההפרדה הבנוי, הופר בכך כלל הדרך ונוצרה "ראיה לכאורית בדבר נהיגה שלא בדרך הזהירה",שהרי אין דרכה של מכונית לנסוע בשטח הפרדה בנוי. משכך, על המערער הנטל לסתור את החזקה העובדתית כי מדובר בנהיגה בלתי זהירה ולהוכיח , ולו ברמה של יצירת ספק סביר, כי הסטייה לא נבעה מנהיגתו הרשלנית".
במקרה דנן הנאשם סטה שמאלה באופן חד והתנגש באי התנועה הבנוי והרכב התהפך. מכאן נוצרה ראיה לכאורית בדבר נהיגה שלא בדרך הזהירה שהרי אין מדרכו של רכב להתהפך על אי תנועה, וניתן להניח כי אלמלא מדובר היה באי תנועה בנוי הרכב עשוי היה להגיע גם למסלול הנסיעה הנגדי. לפיכך, על הנאשם מוטל הנטל המשני להוכיח ברמה של נטיעת ספק סביר כי לא הייתה רשלנות מצידו. לעניין זה ראה, ע"פ 6260/02(מחוזי-ים) ציון ציון .נ. מדינת ישראל, שם קבע כבוד השופט גל כי די לו לנאשם להצביע על קיומו של ספק סביר בראיות התביעה.
הנאשם טען כי מצד דרום של הצומת הגיח רכב שפנה ימינה לכיוון מזרח בנהיגה מהירה ונכנס לתוך נתיב נסיעתו ולפיכך אין כל רשלנות מצידו אלא הוא נקלע למצב מסוכן ועשה כל שניתן על מנת שלא להתנגש ברכב האחר. מבחינתו של הנאשם התאונה הייתה בלתי נמנעת.
אינני סבורה כי הנאשם עמד בנטל הראייתי המוטל עליו מכוח "כלל הדרך, או הכלל "כי הדבר מדבר בעד עצמו". אין אני מקבלת את גרסתו של הנאשם וזאת לאחר שהבאתי בחשבון את העובדה שגרסתו אינה מתיישבת עם הנתונים בשטח, הסתירות שהתגלו בגרסא זו, העדות שמסרה אחת מעדות התביעה ואי מתן אימון בעדותו של הנאשם בפניי.
לא זו אף זו, גם אם תתקבל גרסתו של הנאשם הרי יש בה כדי להצביע על רשלנות מצידו כפי שעוד יובהר.
לטענת הנאשם לאחר שעבר את הצומת הוא נסע בנתיב השמאלי ביותר מבין שני הנתיבים לכיוון מזרח. בנוסף לשני נתיבים אלה קיים נתיב ימיני המיועד להשתלבות כלי רכב המגיעים מכיוון דרום ופונים מזרחה. מכאן עולה כי בין רכבו של הנאשם לבין אותו רכב שלטענתו הגיח מצד ימין היה מרווח של שני נתיבים (נתיב ההשתלבות והנתיב הימני). התוצאה היא שלא היה לרכב האלמוני כל צורך או סיבה להיכנס לנתיב נסיעתו של הנאשם והוא יכול היה להשתלב בנסיעה לכיוון מזרח בנתיב השני מימין, אשר לטענת הנאשם היה ריק.
זאת ועוד, על מנת להיכנס לנתיב נסיעת הנאשם היה על הרכב האלמוני לחצות לרוחב את הכביש ולאחר מכן ליישר את הרכב לכיוון מזרח. בהקשר זה יוער כי הנאשם טען כי הרכב האלמוני נכנס לנתיב נסיעתו וכמעט והתיישר בו. לנאשם מצידו לא היה כל הסבר מדוע לא האט או בלם את רכבו מיד כשהבחין כי אותו רכב אלמוני חוצה את הכביש לרוחבו.ראה, פר' מיום ,15.6.11 עמ' 8 שורות 21-22.