מ.י. ענף תביעות מחוז שומרון ויהודה נ' נסים

בפני

סגן נשיאה שמעון פיינברג

הכרעת דין

הנאשם מואשם בביצוע עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות ועבירה של איומים.

בכתב האישום נטען כי ביום 12.10.07 פצע הנאשם את המתלונן, כאשר במהלך ויכוח שפרץ בין הנאשם לבין המתלונן, נטל הנאשם בקבוק יין מלא, אשר היה מונח בתוך שקית שברשותו וחבט באמצעותו בראשו של המתלונן בעורפו, אשר הזיב דם כתוצאה מכך. המתלונן איבד את הכרתו לזמן קצר וכאשר התעורר ניסה הנאשם שוב להכותו באמצעות הבקבוק. המתלונן החל להימלט, כאשר הנאשם רודף אחריו כשהבקבוק בידו וקורא לו ל"בוא הנה" ומגדפו.

לאחר שמיעת הראיות, אין מחלוקת כי הנאשם אכן היכה בחלק האחורי של ראשו את המתלונן באמצעות בקבוק יין מלא שהיה ברשותו וזאת בעקבות ויכוח מילולי בין השניים. כמו-כן, הודיע הסניגור במהלך הסיכומים, כי הוא זונח טענה של הגנה עצמית שהועלתה במהלך שמיעת הראיות (השווה בין הצהרת הסניגור בעמוד 13 שורה 29 מיום 18.11.10 לבין הצהרתו בעמוד 31 שורה 4 מיום 17.2.11). מהסיכומים עולה כי טענות ההגנה הן, כי לא הוכח שהבקבוק הוא שגרם לפציעה בחלק האחורי של ראשו של המתלונן, כי לא הוכחה גרימת איבוד הכרה למתלונן, כי העבירה לא בוצעה "בנשק קר" כנדרש בסעיף 334 לחוק העונשין וכן כי בהתנהגות המתוארת בסעיף 3 סיפא לכתב האישום, לא בוצעה עבירת איומים.

באשר לפציעה שנגרמה למתלונן, קיומה של הפציעה אינה במחלוקת והיא הוכחה מהתעודות הרפואיות ת/2 ו- ת/3 שנערכו ביום התקרית. בנוסף, המתלונן הצביע במהלך הדיון על צלקת שנותרה לו כתוצאה מהפציעה בחלק האחורי של הראש (עמ' 13 ש' 8-7).

הסניגור טען כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין המכה עם הבקבוק לבין הפציעה, תוך הפנייה לעדות המתלונן על כך שהוא אינו יודע אם הוא נפצע כתוצאה מהמכה מהבקבוק או כתוצאה מכך שנפל בעקבות המכה. למרות שהמתלונן לא ידע לומר בביטחה ממה הוא נפצע (וטבעי הוא הדבר משום שהיה מסוחרר כתוצאה מהמכה שקיבל), הנאשם בעצמו הודה כי כתוצאה מהמכה, נפצע המתלונן בראשו (עמ' 29 ש' 7 לפרוטוקול מיום 17.2.11), ומכאן שהודאתו של הנאשם מוכיחה קיומו של קשר סיבתי. גם אלמלא ההודאה, ניתן היה להרשיע את הנאשם על סמך עדות המתלונן. במילים אחרות, גם אם הייתי קובע כי המתלונן נפצע כתוצאה מנפילתו עקב המכה שקיבל מהבקבוק, הפציעה היתה "תוצאה טבעית" ממעשה הנאשם, כאשר המכה עם הבקבוק גם יצרה סיכון ממשי בתחום "הצפיות הסבירה" לגרימת החבלה, והסיכון התממש כתוצאה מהתנהגות הקורבן (נפילה כתוצאה מהמכה). ראה קדמי, "על הדין בפלילים", מהדורה מעודכנת, תשס"ו-2006, עמ' 1296-1297.

התביעה לא הוכיחה גרימת חוסר הכרה למתלונן. אין מחלוקת כי לאחר שקיבל את המכה, נמלט המתלונן מהנאשם, אשר רדף אחריו כאשר הבקבוק עודנו בידו. אין בכך כדי לשנות את התוצאה, שכן איבוד ההכרה מתוארת בכתב האישום כנסיבה ולא כאחד ממרכיבי העבירה.

סעיף 335(א)(1)) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן:"חוק העונשין") קובע, כי עבירת פציעה תחשב כעבירה שבוצעה "בנסיבות מחמירות" כשהעבריין נושא נשק חם או קר. כעולה מע"פ 187/76(מדינת ישראל נ' אסרף פ"ד לא(1) 150) אין מובנו של "נשק קר" רק לכלי שהוא פוגעני מעצם טיבו ומהותו. כלי אשר יועד מתחילתו למטרה בלתי אלימה אף הוא בגדר "נשק קר" אם נעשה בו שימוש אלים. בענייננו מדובר בבקבוק יין מלא שהנאשם תקף באמצעותו את המתלונן, וכשעשה הנאשם שימוש אלים בחפץ האמור הרי שבכך הפך זה ל"נשק קר" אותו נשא הנאשם בעת התקיפה.

יש בהתנהגות הנאשם אחרי התקיפה כדי לקיים את יסודות עבירת האיומים. לפי סעיף 192 לחוק העונשין עבירת האיומים יכולה להתבצע "בכל דרך שהיא", לרבות בהתנהגות וכך באו הדברים לידי ביטוי בהלכה הפסוקה: "עשור החזיק באקדח...לא אמר דברי איום...אך כידוע מתגבשת העבירה של איומים במקום שאדם מאיים בדרך כל שהיא, ואין צורך במילים דווקא" (ע"פ 461/80). יש לראות ברדיפה אחר המתלונן על ידי הנאשם כשידו בקבוק יין, אשר שימש את הנאשם זמן קצר לפני כן כדי להכות באמצעותו את המתלונן בראש ולפצוע אותו, כהתנהגות מאיימת כלפי המתלונן המקיימת את יסודות העבירה.

לאור כל האמור לעיל אני מרשיע את הנאשם בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין ובעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

ניתנה היום, כ"ז אדר א תשע"א , 3 מרץ 2011, במעמד הצדדים.