מ.י. משרד התמ"ת מחלקה משפטית-עו"ז נ' אבנר מלקאן

החלטה

1.בתום הדיון ב- 16.9.10 ולאחר שבית הדין הקריא את הכרעת הדין לצדדים בדבר זיכוי הנאשם לעבירות המיוחסות לו בכתב האישום פנה ב"כ הנאשם בבקשה לבית הדין וביקש כי בית הדין יפסוק לטובת הנאשם הוצאות בהתאם לס' 80 (א) לחוק העונשין.

2.המאשימה טענה כי יש לדחות בקשת הנאשם לפסיקת ההוצאות לפי ס' 80(א) לחוק העונשין, שכן בנסיבות זיכויו של הנאשם במקרה זה ולאור אמות המידה שנקבעו בחוק ובפסיקה אין לפסוק הוצאות.

3.סעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, הדן בנושא הוצאות ההגנה מאוצר המדינה קובע:

"(א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ה – 1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור".

4. בשורה ארוכה של פסקי דין ובעיקר בפסק דינו של כב' השופט חשין בע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 73(2002),נקבעה הפרשנות הראויה ליישום הוראת ס' 80 לחוק העונשין.

ראשית נקבע כי לשם יישום הוראת סעיף חוק זה חייבים להתקיים שני תנאים, האחד כי פלוני עמד לדין פלילי והשני כי יצא זכאי בדינו.

ככל שנתקיימו השניים רשאי בית המשפט לחייב את המדינה לשלם פיצויים לנאשם במשפט ולשפותו בגין הוצאות שעמד בהן במשפטו.

בעניין זה יש להבחין בין שתי העילות המרכיבות את הוראות ס' 80 לחוק העונשין:

העילה שעניינה כי "לא היה יסוד להאשמה" והעילה שעניינה "נסיבות אחרות המצדיקות זאת".

זיכוי הנאשם אינו זה המעמיד את העילה המחייבת את המדינה לשלם לנאשם את הוצאות הגנתו, אלא על הנאשם להוסיף ולהראות כי לא היה יסוד להעמדתו לדין או שנתקיימו נסיבות אחרות המצדיקות את חיוב המדינה .

5.בהכרעת הדין קבעתי כי לא מצאתי כל ראיה שהוצגה על ידי המאשימה המוכיחה לכאורה כי הנאשם העסיק את העובדים הזרים בביצוע עבודות השיפוץ בדירה.

הנאשם מסר גרסה הן למאשימה והן בבית הדין המפרטת כי חתם חוזה עם קבלן ישראלי לביצוע עבודות במקום. הנאשם שלח למאשימה את חוזה ההתקשרות המעיד על ביצוע עבודות. עלה מהממצאים שעמדו בפני וכך אף נרשם בהכרעת הדין, כי חקירת המאשימה ובפרט הנתונים שנמסרו לה על ידי הנאשם בדבר חוזה עם הקבלן, הייתה חקירה שטחית והמאשימה סברה כי די בהיות הנאשם בעל הנכס כדי להפעיל את החזקה לפיה העובדים הזרים שנמצאו בנכס ייחשבו כעובדיו ולא עובדי הקבלן.

6.לכן במקרה זה, אני סבורה שלו המאשימה הייתה יותר קשובה לטענת הנאשם אשר הועלו על ידו בטרם הוגש כתב האישום וגם בהליכים המקדמיים בטרם ההקראה, ניתן היה לחסוך לנאשם ניהולו של הליך זה אשר התמשך במשך שלוש ישיבות הוכחות.

7.בנסיבות הענין ובשים לב לטענות ב"כ הנאשם מצאתי כי יש הצדקה לחייב את המשיבה לשלם לנאשם הוצאות הגנתו בסך של 5,000 ₪.

הסכום הנ"ל ישולם תוך 30 יום וישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן החלטתי זו.

ניתנה היום, ט' חשון תשע"א, 17 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.