מ.י. משרד התמ"ת המחלקה המשפטית-עו"ז נ' א.ש פסיפס בע"מ ואח'

גזר דין

בישיבת הקראה שהתקיימה ביום 3/7/11 הורשעו הנאשמים, על יסוד הודאתם, בהעסקת ארבעה עובדים זרים ללא היתר, עבירה לפי סעיף 2 (א) לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991. בטיעוניהם לעונש טענו הצדדים כדלקמן:

ב"כ המאשימה עמד על החומרה שיש ליחס לעבירה בה הורשעו הנאשמים, אשר מחייבת לטענתו הרתעה כלכלית משמעותית. על יסוד האמור ולאחר שנתן משקל לכך שהנאשמים הודו בביצוע העבירה ובכך חסכו זמן שיפוטי יקר, ביקש לגזור על הנאשמת 1 קנס בסך 232,500 ₪ ועל הנאשם 2 קנס בסך 63,400 ₪. וזאת בנוסף לחתימה של הנאשמים על התחייבות להמנע מעבירה למשך שלוש שנים.

ב"כ הנאשמים אף הוא עמד על כך שיש לשקול לזכות הנאשמים את העובדה שהודו בעבירה המיוחסת להם בישיבת ההקראה, וכן מנה את נסיבותיו האישיות של הנאשם 2 המצדיקות הקלה עימו ובכלל זה עובדת היותו כבן 61, לא עובד, שהכנסתו היחידה היא מהשכרת מונית. בנוסף הומצאו אישורים רפואיים לעניין מצבו הבריאותי של הנאשם 2 הסובל מדלקת פרקים וממחלות נלוות. אשר לנאשמת 1 נטען כי החברה חדלה מפעילות כבר בשנת 2008 כך שאין כל חשש שמי מהנאשמים ישוב ויבצע עבירות מן הסוג בו הורשעו.

הכרעה

כידוע, העבירות על חוק עובדים זרים נקבעו כעבירות מנהליות, והקנסות שהוצמדו להן הן בשיעורים משמעותיים ביותר, ובהיקפים של אלפי שקלים. ניכר, כי בעת שנקבע שיעור הקנס, הדעת ניתנה לכך שהעסקת עובדים זרים בניגוד לדין משיאה למעסיקיהם תועלת כלכלית של ממש, כאשר את המחיר משלם הציבור, ובפרט מקום שלא היתה הקפדה על כך שעובדים זרים ישובו לארצותיהם עם פקיעת אשרת העבודה. לכל אלה הצטרפה תופעת הפגיעה הקשה בזכויות היסוד של העובדים הזרים, אשר התרחשה בהיקף גדול מצד חלק מהמעסיקים, ופגעה בערכי יסוד של החברה ובדמותה ובתדמיתה של המדינה מפנים ומחוץ. עמד על כך בית המשפט העליון בבג"צ 9722/04 פולגת נ' מ"י עת קבע כדלקמן:

"ההשלכות השליליות של העסקת עובדים זרים הביאו לגיבוש מדיניות ממשלתית שתכליתה לצמצם את תופעת העובדים הזרים הנכנסים לישראל, ולהבטיח יציאת העובדים עם פקיעתו של ההיתר. ההתמודדות נעשתה בדרכים שונות ומגוונות. הוחמרו המגבלות על העסקת עובדים זרים; הוגברה האכיפה על יציאתם את הארץ; והותנו תנאים שמטרתם להחליש את המניעים של המעסיקים לבקש להעסיק עובדים זרים על חשבון עובדים מקומיים." (פורסם באתר נבו)

דא עקא, שבמקרים רבים ההרתעה שיוצר הקנס המנהלי איננה מספקת, ומי שהוטל עליו קנס מנהלי איננו נרתע מלשוב ולבצע עבירות. במקרה כזה, הוסמך תובע לנקוט הליך פלילי יזום. אשר על כן, כדבר שבשגרה, מקום שמדובר בהליך פלילי יזום, נקודת ההנחה היא שקנס בשיעור הקנס המנהלי לא יצר את ההרתעה הנדרשת ויש מקום להחמיר בענישה.

על יסוד כל האמור לעיל, מתוך שנתתי משקל משמעותי לעובדה שהנאשמים הודו בעבירה המיוחסת להם ובכך חסכו זמן שיפוטי יקר, וכן לנסיבותיו האישיות של הנאשם 2, החלטתי לגזור על הנאשמת 1 קנס בסך 100,000 ₪ ועל הנאשם 2 קנס בסך 15,000 ₪. הקנסות ישולמו בעשרה תשלומים שווים, החל מיום 1/8/11 בכל 1 לחודש.

בנוסף, אני מורה כי עד ליום 1/8/11 יחתמו הנאשמים על התחייבות בסך 100,000 ₪, להמנע מעבירה לפי סעיף 2 (א) לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991, בתוך תקופה של שלוש שנים.

על יסוד הוראת סעיף 74 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, אני מורה כי באם לא תחתם ההתחייבות כאמור, יוטל על הנאשם 2 מאסר לתקופה של 30 יום. למען הסר ספק יובהר כי באחריות המאשימה לוודא חתימה על התחייבות.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 45 ימים.

בהתאם להסכמת הצדדים גזר הדין ישלח אליהם באמצעות הדואר.

ניתן היום, ה' תמוז תשע"א, 07 יולי 2011, בהעדר הצדדים.