מ.י. משטרת נצרת - תביעות מרחב עמקים נ' אביטבול(עציר)

גזר דין

רקע וטענות הצדדים

1.הנאשמת הודתה בביצוע עבירה של חבלה ברשלנות, לאחר שהודתה כי ביום 18/5/06 ושעה שצוות אמבולנס הוזעק לבניין מגוריה עקב קריאה על ניסיון אובדני, נופפה בחפץ לעברם של המתלוננים – נהג האמבולנס ומתנדב – ותוך כדי שתפסו את הנאשמת והשתלטו עליה, נפגע המתנדב בכתף שמאל ונשרט בידו הימנית.

2.עם הודאתה הוסכם בין הצדדים כי שאלת הרשעתה של הנאשמת תידון במועד גזר הדין. עוד הוסכם כי קודם לגזירת דינה יתקבל בעניינה תסקיר קצין מבחן, במסגרתו תיבחן גם שאלת ההרשעה. עוד הוסכם כי אם יתקבל תסקיר חיובי, תהיה המאשימה נכונה לקבל המלצותיו.

3.תסקיר שירות מבחן שהתקבל ביום 24/6/10 העלה כי הנאשמת הינה כבת 35, גרושה ואם לשלושה בנים בין הגילאים 7 ו-12, אשר השניים הבוגרים מתגוררים מזה שנים במשפחות אומנה, ואילו הבן הצעיר – הסובל מבעיות בריאות – מתגורר עמה. עוד העלה התסקיר כי הנאשמת מתגוררת בשכירות, מתקיימת מקצבת נכות ולעיתים עובדת בעבודות מזדמנות.

סקירת תולדות חייה של הנאשמת העלתה כי אביה עזב את הבית עם לידתה וכי כבר בגיל שנתיים הוצאה מביתה. את ילדותה ונעוריה עשתה במשפחות אומנה, מעונות ופנימיות, וללא קשר עם הוריה. חרף האמור סיימה הנאשמת 11 שנות לימוד וגויסה לצה"ל, הגם שלא השלימה את שירותה הצבאי.

בגיל 21 התחתנה עם אבי ילדיה, אשר לדבריה נהג בה ובילדים באלימות. המשפחה הייתה מוכרת לשירותי הרווחה עקב מצוקה כלכלית קשה, וטופלה במשך השנים על רקע בעיות אלימות וקשיים בהורות, כמו גם על רקע ניסיונות אובדניים מצידה וסירובה לטיפול תרופתי. כאמור, שניים מבניה הוצאו מהבית, אך הם שומרים עמה על קשר קבוע, והיא מצידה עושה ניסיונות חוזרים ונשנים להשיבם להתגורר בביתה.

התסקיר העלה עוד כי הנאשמת לוקחת אחריות על התנהגותה ומשייכת אותו למצבה הנפשי באותה עת. לדבריה השכנים הם שהזמינו את האמבולנס, לאחר שהבחינו כי שתתה אלכוהול ונטלה כדורים, וזאת על רקע התסכול וחוסר האונים שחשה מול המצוקות והקשיים איתם נאלצה להתמודד. בתוך כך שללה התמכרות או שימוש לרעה באלכוהול או בתרופות, ונותרה איתנה בדעתה כי אינה זקוקה לטיפול נפשי. בדומה ציינה כי אינה חשה נזקקות לקשר טיפולי.

שירות המבחן התרשם מאישה פגועה וחשדנית, המתקשה לשתף ולחשוף, ובעלת דפוסים הישרדותיים, שהינם תולדה של חוויות דחייה, נטישה והעדר שייכות. עוד התרשם השירות כי הזעם והתוקפנות שבאו לידי ביטוי בעבירה שבנדון, הינם תוצאה של סבל ומצוקה ודרכה של המתלוננת – גם אם אינה מותאמת – להגן על עצמה מפני פגיעה.

בסופו של יום ונוכח הצהרותיה כי אינה נזקקת לקשר טיפולי, נמנע השירות מהמלצה טיפולית אודותיה. יחד עם זאת ובהעדר עבר פלילי; חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה והעובדה כי לא נפתחו כנגדה תיקים נוספים מאז; הקשר שלה עם שירותי הרווחה, אשר מספק את המענה לו היא נזקקת בשלב זה; וההתרשמות כי קיימת סבירות נמוכה להישנות מעשים דומים בעתיד, העריך השירות כי עונש הרתעתי בדמות מאסר מותנה והתחייבות, ייצור חיבור בין מעשי הנאשמת ובין תוצאותיהם, ויצמצם עוד את הסיכוי להישנות התנהגות דומה.

בתוך כך הומלץ להימנע מהטלת קנס כספי על הנאשמת, נוכח מצבה הכלכלי העגום.

4.נוכח הסדר הטיעון והסכמות הצדדים, ביקש ב"כ המאשימה לאמץ במלואן את המלצות התסקיר, להרשיע את הנאשמת ולהשית עליה מאסר מותנה והתחייבות כספית.

בתוך כך הדגיש כי נסיבות האירוע מלמדות כי אין מדובר בעבירה של מה בכך, כאשר הנאשמת סיכנה את חייהם של אנשי מד"א שהוזעקו למקום בכך שנהגה כלפיהם באלימות, וכי אלמלא ערנותם, יכול היה האירוע להסתיים בצורה חמורה בהרבה.

5.מנגד ונוכח המתואר בתסקיר, ביקש הסנגור להימנע מהרשעת הנאשמת, לאחר שהוברר כי התנהגותה במועד העבירה נעשתה על רקע מצבה הנפשי הקשה, נוכח הוצאתם של שניים מילדיה מחזקתה, והחשש כי גורמי הרווחה ירחיקו ממנה אף את בנה הקטן. עוד הוסיף כי התסקיר מלמד שמדובר באם החרדה לילדיה, וכי בסופו של יום נשאו מאמציה פרי, והילדים מוחזרים למשמורתה תחת השגחה צמודה של יחידת הרווחה, עימה היא משתפת פעולה באופן מלא. בתוך כך ביקש הוא להתחשב בכך שהעבירה המיוחסת לנאשמת, ומבלי להקל בה ראש, היא עבירת עוון, ואינה מצויה בדרגת חומרה המצדיקה הרשעת הנאשמת והצמדת אות קין למצחה. כן הדגיש כי הנאשמת נעדרת עבר פלילי, וכי חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה מוכיח כי מדובר במעידה חד פעמית ובוודאי שמאליו יובן כי אינה מלמדת על דפוס התנהגות אלים.

הסנגור הוסיף וציין כי נראה שהמקרה שבנדון – בזיקה למיהות העושה ולמהות המעשה – נכנס בגדר המקרים החריגים שהותוו בהלכת כתב, וכי הימנעות מהרשעת הנאשמת במקרה זה יהיה בבחינת איזון ראוי בין אינטרס הציבור ובין עניינה הפרטי של הנאשמת.

6.הנאשמת, בדבריה האחרונים לעניין העונש, הדגישה כי הייתה במצב נפשי רעוע בעת ביצוע העבירה, על רקע האלימות שסבלה מבעלה ועל רקע הוצאת הילדים מחזקתה; כי לא התכוונה למעשיה – אף אינה זוכרת אותם בהיותה תחת השפעת כדורים; וכי היא מצטערת על שפגעה באחר ומתנצלת על כך. עוד הוסיפה כי היא עושה הכל על מנת לדאוג לילדיה, ומקווה שתצליח בדרכה. לבסוף אמרה כי היא אינה פושעת, ואף אינה רוצה להיתפס ככזו.

דיון ומסקנות

7.בידוע כי ככלל, משקבע בית המשפט כי נאשם ביצע את העבירה שיוחסה לו – בין משום שהודה במיוחס לו ובין משום שאשמתו הוכחה כנדרש – ירשיעו בדין, ויגזור את עונשו. (ע"פ 9262/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4), 869 (להלן: "עניין פלוני"); ע"פ 8315/07 מזרחי נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1), 1201). זאת כמתחייב ממהותו של ההליך הפלילי, שעיקרו אכיפת חוק שוויונית, בה מביעה החברה סלידתה ממעשה העבירה שביצע הנאשם ומקווה להשיג הרתעה אישית וכללית.

ההרשעה, לא רק שמבטיחה את האפקטיביות וכוח ההרתעה של הנורמה הפלילית בצד שמירה על ערך השוויון בפני החוק (ראו ע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 31/12/07, פורסם ב"נבו"), אלא שהיא אף חלק ממידת העונש (ראו ע"פ 8927/06 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 14/10/07, פורסם ב"נבו").

8.בצד הכלל האמור נקבע חריג, המאפשר לבית המשפט להימנע מהרשעתו של נאשם, במקרים נדירים ומיוחדים, בהם הוא מוצא כי "אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה" (ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל, תק-על 85(3), 737), וכדברי כב' השופטת (כתוארה דאז) ד' בייניש בעניין פלוני הנזכר (בעמ' 875):