מ.י. מחלקת חקירות שוטרים ירושלים נ' וציסלב ואח'

בפני

שופטת חגית מאק-קלמנוביץ

הכרעת דין

נוכחים:

הנאשמים וב"כ עו"ד לירן אולמן

בהעדר ב"כ המאשימה

החלטתי לזכות את הנאשמים מן העבירה המיוחסת להם, כפי שאפרט להלן.

העובדות וגדר המחלוקת

1.בתקופות הרלוונטיות לכתב האישום שירתו הנאשמים כשוטרים במשמר הגבול.

על פי כתב האישום שהוגש נגדם, בתאריך 5.10.04 בשעה 20:00 או בסמוך לה הגיע חסן אחמד (להלן: המתלונן) לצומת אבו דיס, על מנת לחפש את בנו שנעצר קודם לכן על ידי שוטרי מג"ב. הנאשם הבחין בג'יפ שבו נמצאו הנאשמים ופנה אליהם כדי לברר היכן נמצא בנו. בתגובה קילל אותו נאשם 1, ירק לעברו, פתח את דלת הג'יפ בחוזקה כך שפגעה במתלונן והיכה בו בבטנו באמצעות קת רובה. נאשם 2 יצא מהג'יפ והיכה במתלונן בעזרת אלה בגבו וברגלו. כתוצאה מהמעשים נגרמו למתלונן המטומות תת עוריות במקומות שונים בגופו. הנאשמים מואשמים, איפוא, בתקיפה של הנאשם בצוותא חדא הגורמת חבלה של ממש.

2.גירסת התביעה מתבססת על שתי עדויות מהותיות עיקריות: גירסתו של חסן אחמד (להלן גם: המתלונן), וגירסתו של דודו שהיה איתו בזמן האירוע, חסם חאמיד (להלן גם: הדוד). אני סבורה שלא ניתן לתת אמון בעדויותיהם של שני עדים אלו. עדויותיהם היו רצופות סתירות מהותיות, כל עדות בפני עצמה ושתי העדויות זו כלפי זו. שתי העדויות לא העלו תמונה ברורה של האירוע, ולא ניתן לבסס עליהן ממצאים עובדתיים כלשהם. בנסיבות אלו לא המאשימה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה.

3.המסגרת העובדתית של האירוע היא כדלקמן: שני הנאשמים שימשו כשוטרים מג"ב במסגרת שירות החובה שלהם. במועד האירוע הם נסעו במסגרת תפקידם בג'יפ ממוגן. נאשם 1 היה נהג הג'יפ. נאשם 2 היה מפקד הכח, וישב במושב שליד הנהג. עמם נסעו שני לוחמים נוספים שישבו מאחור.

עדויות המתלונן ודודו

4.המתלונן הוא נהג מונית. לטענתו הבחין בג'יפ בו נסעו הנאשמים, עצר את המונית בה נסע עם דודו, סימן לג'יפ לעצור, ניגש אליו על מנת לברר היכן בנו, ובתגובה הוכה על ידי הנאשמים. הנאשמים טוענים כי נסעו בג'יפ כשהמתלונן קפץ לעברם והיה עלול להיפגע. לטענתם נאשם 1 שוחח עם המתלונן מבעד לחלון הג'יפ ולא ידע היכן בנו. המתלונן סירב להתרחק ולעזוב את הג'יפ, ועל כן ירדו נאשם 2 ואחד השוטרים הנוספים שהו בג'יפ והרחיקו אותו מהמקום פיזית, אך בלא שימוש בכח ממש. הנאשמים טוענים עוד כי יתכן שהמתלונן נפגע ממגע עם הג'יפ הממוגן או מפתיחת דלת הג'יפ, אך מכחישים שימוש בכח ותקיפה שלו.

5.מהאמור לעיל עולה כי אין מחלוקת על כך שהנאשמים היו מעורבים באירוע עם המתלונן, אשר נפתח בניסיונו של המתלונן לברר היכן נמצא בנו, ואשר במהלכו נדרש שימוש מסויים בכח, לכל הפחות שימוש מינימלי כדי להעביר את המתלונן מהמקום. בנסיבות אלו זהותם של הנאשמים וזיהויו של הג'יפ שבו נסעו אינם שנויים במחלוקת. אני סבורה שאין יסוד לטענות ב"כ הנאשמים בדבר הצורך לערוך מסדר זיהוי ולהביא ראיות באשר לג'יפ המעורב, שכן, כאמור, אלה אינם שנויים במחלוקת. עם זאת, שאלת זיהויים של הנאשמים ושל הג'יפ על ידי עדתי התביעה רלוונטית כחלק מבחינת משקלן ומהימנותן של עדויות אלו.

6.זיהויו של הג'יפ הוא אחד הנושאים שלגביהם עומדות הסתירות ואי ההתאמות בעדויות עדי התביעה במלוא עוזן. כך, המתלונן העיד על מספר הרישוי של הג'יפ כדלקמן: "לקחתי את מספר הרכב שלא אשכח אותו כל החיים שלי... 611127. זה בעיניים שלי אני לא אשכח את המספר הזה" (פרוטוקול עמ' 9 שורות 13-17). אולם בהמשך החקירה שינה המתלונן את גירסתו. כשנשאל מתי ראה את מספר הג'יפ השיב: "לא לקחתי את מספר הג'יפ. ש. מי לקח אך המספר ת. דוד שלי לקח את זה... ת. אני חושב שגם אני לקחתי את המספר, עבר שלוש שנים אני לא זוכר" (פרוטוקול עמ' 13 שורות 14-27). בהמשך העיד: "ש. נתת לשוטרים את מספר הרכב...? ת. כן. ש. נתת להם את הפתק שרשמת ת. בטח". ולסיום: "קיבלתי את המספר מאנשים שנמצאים שם, או מהדוד או מאנשים, הם רשמו את מספר הרכב" (פרוטוקול עמ' 20). גם דודו של הנאשם אינו מבהיר את העמימות, ומעיד: "ש. ידעת את מספר הג'יפ ת. רשמו. נתנו לנו את מספר הג'יפ. ש. מי רשם ונתן לך ת. אנשים שבאו ועזרו לי להרים את אחמד... ש.ת. אדם אחד רשם ונתן לי" (עמ' 29 שורות 8-14).

7.סתירות נוספות עולות מהעדויות לגבי השאלה כמה אנשים ואלו אנשים תקפו אותו. בתחילת עדותו המתלונן לא הבחין כלל בין המעורבים השונים וטען כי "הוא" תקף אותו על ידי פתיחת דלת הג'יפ וגם במכה בנשק מחוץ לרכב (עמ' 4). בעמ' 6 שורה 7 העיד המתלונן "המכה הראשונה שקיבלתי מהחייל מהנשק מהנהג". בעמ' 7 שורה 20, לאחר ריענון זיכרון, נשאל אם השוטר שהיכה אותו במקל ישב על יד הנהג, והשיב "המכה הראשונה שקיבלתי בבטן נתן לי שאני לא יודע איפה אני עצמי...". דהיינו, המתלונן לא אישר, לא הכחיש ולמעשה לא ידע להשיב על שאלה זו גם לאחר שריענן את זכרונו. בעמ' 8 (בראש העמוד) העיד כי קיבל מכות "מהנהג הראשון שנתן ועוד אחד, אני חושב שזה שישב ליד הנהג". באשר לשאלה כמה שוטרים בסך הכל ירדו מהרכב העיד המתלונן כי ירדו ארבעה (עמ' 18 שורה 2), ואילו בחקירתו במח"ש (נ/1 שורה 10) טען כי ירדו שלושה שוטרים, ואף ציין במפורש כי הנהג לא ירד. בהמשך ההודעה תיאר הדוד כי המתלונן הוכה על ידי "שניים עם מקל שלהם, הנהג ועוד אחד..." (שורות 41, 42). במקרה זה מתגלה הסתירה בהודעה שנגבתה מהדוד מספר ימים לאחר האירוע, כך שלא נטען לתלות אותה בזמן שעבר מאז האירוע.

דודו של המתלונן תיאר בעדותו ארבעה שוטרים מחוץ לג'יפ: הנהג היכה במקל ובנשק, שני אחרים היכו בקרש ברגליים, והאתיופי לא עשה דבר אך עמד עם נשקו כשומר. בעמ' 33 חזר הדוד על תיאור הארבעה המכים, כאשר שניים מכים ואחד שומר, אך ציין כי האחרון להכות את המתלונן היה הנהג, שבא עם הנשק ונתן לו מכה בצד הבטן. זאת כאשר המתלונן תיאר כי הנהג היה הראשון להכות אותו. בעמ' 34 טען כי שלושה היכו את המתלונן, וזנח את הטענה שהשוטר האתיופי שמר.

8.בעדות הדוד חסם חאמיד עולה סתירה נוספת, כאשר מחד גיסא טען שלא יכול היה כלל לזהות את החיילים כי היו לבושים וחבשו כובעים ולא יכול היה לראות אותם בכלל (עמ' 28), ומאידך גיסא טען כי זיהה את הג'יפ בו נסעו הנאשמים כג'יפ שלקח את בן המתלונן כיון ש"ראיתי פנים שלו וידעתי שזה אותו הג'יפ" (עמ' 31).

הדוד חסם חאמיס טען כי לאירוע היו עדים רבים, 20 או 30 אנשים שהיו ברחוב (עמ' 26 שורה 22), ואף ציין כי אמר זאת לחוקר מח"ש (שם שורה 24). אולם המתלונן בהודעתו נשאל אם היו עדים נוספים לאירוע והשיב בשלילה (עדות החוקר אסף בריגה עמ' 49 שורה 30).