מ.י. מועצה אזורית תמר נ' אברהם גל

הכרעת דין

על פי הודאת הנאשם בעובדות הנטענות בכתב האישום, הנני מרשיעה אותו בעבירות המיוחסות לו כמתואר בכתב האישום.

ניתנה והודעה היום י"א שבט תש"ע, 26/01/2010 במעמד הנוכחים.

אורית בת-אל חדד, שופטת

גזר דין

הנאשם הורשע עפ"י הודאתו בביצוע עבירה לפי סעיפים 145 (א) ו- 204 (א) ו- 208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"), בכך שביצע עבודות בניה ללא היתר במושב עין תמר, עת בנה מבנה בשטח כולל של 199 מ"ר (להלן: "המבנה"), מבנה המשמש בית אריזה, וזאת מבלי שניתן לו ההיתר הדרוש לכך, הכל כמפורט בכתב האישום.

הצדדים הגיעו להסדר טיעון, אשר עיקרו ניתן לומר, ולפחות חלק הארי שבו, קרי שיעור הקנס, נותר להכרעת בית משפט בתחום אשר הוסכם על ידי הצדדים, ובמצב דברים זה נוטה בית המשפט אף יותר לכבד את ההסדר המתגבש.

הֲלָכָה פסוקה היא, כי משהגיעו בעלי הדין להסדר-טיעון יכבד בית-המשפט את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים, אם מצא את שיקולי התביעה סבירים וכל עוד עונה ההסדר על האיזון הראוי בין האינטרסים והשיקולים העומדים על הפרק. במקרה שלפני, בשים לב לטיבו של ההסדר כמבואר לעיל ולסנקציות הכרוכות בו, שוכנעתי, כי השיקולים שעמדו בפני המאשימה בהיכּנסהּ להסדר-הטיעון, הינם סבירים וּראויים, וּלפיכך החלטתי לכבד את הסדר-הטיעון.

ב"כ המאשימה מסכים כי אין זה המקרה בו יש למצות את הדין עם הנאשם, ולזכותו של נאשם זה מציין הוא כי לנאשם נסיבות מקלות, ובכלל אלו העדרן של הרשעות קודמות בסוגית התכנון והבניה ובכלל.

מנגד לחובת הנאשם מציין ב"כ המאשימה כי לא נעשו מאמצים מספיקים להשגת ההיתר הנדרש, וכי הענישה הכספית הכרוכה בעבירה כגון דא, יכול ותגיע למאות אלפי שקלים, ומשכך הרף העליון אשר עליו הסכימו הצדדים אינו מופרך בנסיבות העניין, ויש לחתור למעשה לשיטתו להשתת שיעורו של רף עליון זה.

ב"כ הנאשם מנגד, סבור כי יש להקל ובאופן משמעותי עם נאשם זה אשר מצא עצמו מעין "קורבן" של כלל הבונים באזור, אשר אף הם חטאו בחטא זה של בניה ללא היתר, כאשר לדבריו הדבר נובע מכורח המציאות, הואיל ולא ניתן היה לקבל היתרי בניה באזור, בו נבנה המבנה דנן.

על פי דברי הנאשם בפניי, היתר כאמור ניתן היה לבקש ולקבל חודשים מספר עובר להגשת כתב האישום, והנאשם מצידו לא ישב בחוסר מעש כי אם פעל ובמרץ על מנת לקדם קבלתו של היתר.

בהקשר זה מוסיף הנאשם כי לכתחילה בנייתו של המבנה נעשתה על דעת המועצה המקומית, וכך נהגו רבים נוספים בלית ברירה, כאשר בהמשך לכך ומבלי שהנאשם ער היה לדבר, עמדה הוועדה המקומית על קיומם של היתרי בניה עבור כל בניה חדשה, עמדה אשר תואמה עם ראש המועצה.

הנאשם לגרסתו מצא עצמו בין הבודדים אשר לא עלה בידיהם לבנות את המבנה עובר לקו התפר האמור, וכך מצא עצמו בניגוד לאחרים, אל מול כתב אישום התלוי ועומד כנגדו.

עוד מציין ב"כ הנאשם כי עסקינן במקרה בו זכאי הנאשם להגנה מן הצדק מחמת "התנהגות בלתי נסבלת ושערורייתית הנובעת מפרוצדורה קלוקלת".

ב"כ הנאשם מדגיש את תום ליבו של הנאשם בעניין, היותו אדם נורמטיבי, שומר חוק ומי שממילא פרנסתו בחקלאות קשה הינה.

הנאשם מצא עצמו קשור בחוזים בהם התחייב, ומשכך הפסקת פעילותו במבנה האמור יש בה למעשה כדי לעמוד לו לרועץ.

בבוא בית המשפט לבחון את טענות הצדדים מחד ומאידך, הרי שחייב הוא להביא מחד לידי ביטוי את האינטרס הציבורי והאינטרסים המוגנים על פי דיני התכנון והבניה, מאידך, להביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של הנאשם הנמצא בפניו.

אומר כבר עתה כי חלק בלתי מבוטל מטענות הנאשם, אינו עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי האמור ומגמת הפסיקה אשר הכבירה במילים אודות חשיבות דיני התכנון וחשיבות עמידתו של בית המשפט על המשמר וקיום תפקידו בעניין אכיפתם של חוקים אלה.

בעניין זה, מציין בית המשפט ב- רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל תוך שהוא מצטט פסיקה נוספת:

"לצערנו עברו עבירות נגד חוקי התכנון והבנייה לחזון נפרץ ורבים וטובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק... הפקרות שהיא בחינת מכת מדינה פשתה והלכה... עד שבית המשפט כמעט נדרש להתנצל על הענשתו. ואולם אין בתי המשפט צריכים להתנצל על מלחמה בנגע, שכיסה את הארץ לעיתים עד כדי כלימה, אדרבא ואדרבא כל הלוחם הרי זה מבורך".