מ.י. מדינת ישראל-לשכת תביעות תעבורה נ' שמעיה

גזר דין

כדי להסביר את גזר דין זה, מן הראוי לפרט בקצרה את התהליכים שאירעו לפנינו.

הנאשם שלפנינו הואשם בתאונת דרכים שאירעה ביום 6.12.2007. לטענת התביעה נגרמה תאונה זו בשל מעברו באור אדום. אציין כי בתאונות שנגרמו בשל מעבר באור אדום ישנה כמעט תמיד מחלוקת בין הצדדים כאשר כל צד טוען כי הצד השני עבר באור אדום ולא הוא. בשל כך בד"כ המשטרה לא תעמיד בקלות נהג לדין אלא אם כן יש עד או עדות נייטרלים המעידים מי עבר באור אדום ומי באור ירוק. כך גם היה במקרה שלפנינו לפי כתב האישום.

הנאשם שהיה מיוצג בתיק, הודה באמצעות בא כוחו ביום 6.5.2010 וגזר הדין ניתן ביום 7.6.2010.

הנאשם כפר לבית המשפט המחוזי, וערעורו נדחה ואז ערער לבית המשפט העליון.

שני רכיבים עיקריים היו בערעורו.

א.הוא ביקש לחזור בו מהודאתו בנימוק שהודאת הנאשם ניתנה על ידי לחץ וכפייה מצד ב"כ הקודם ולא מרצונו החופשי.

ב.הוא טען כי ההודאה ניתנה במסגרת הסדר טיעון, ובית המשפט חרג מהעונש אותו ביקשה התביעה.

השאלה הראשונה נדחתה על ידי שתי הערכאות בנימוק שלא יתכן כי הנאשם יחזור בו מהודאתו לאחר שנכזבה תקוותו לקבל גזר דין קל.

אולם בית המשפט העליון החזיר הדיון למותב זה בשאלה אחת יחידה. לבדוק את רכיב הענישה של פסילה שלוש שנים מלנהוג ברכב ציבורי.

כהערת אגב אעיר שלא מצאתי כל סימוכין בתיק כי מדובר בהסדר טיעון. מנהגי הוא בכל מקרה של הסדר טיעון לרשום זאת במפורש בתיק (אם כי לצערי לרגל העומס בכתב יד), וכן להזהיר את הנאשם כי בית המשפט איננו כפוף. לא כך היה במקרה שלפנינו.

אציין כי אפילו מדובר היה בהסדר טיעון, רשאי בית המשפט לחרוג ממנו, והמקרה שלפנינו הוא המקרה שבית המשפט חייב היה לחרוג ממנו, אך לא היה כאן הסדר שכזה.

לגופו של עניין, התביעה ביקשה פסילה של שנה אחת מלנהוג על כל כלי רכב. צריכים אנו לזכור כי על פי התקנות, מי שנפסל לתקופה של שנה אחת ומעלה, חייב לעבור מבחני רישוי מראשיתם. קרי, מבחן תיאוריה תיאורטי, מבחן מעשי, ובמידה ומדובר ברכב ציבורי גם מבחן מיוחד לרישיון ציבורי.

אולם לאחר שראיתי את הרשעותיו של הנאשם, הגעתי למסקנה כי יש להגן על הציבור מפניו. וזאת אפילו אם העונש שהתבקש על ידי התביעה לא התייחס ישירות לרכיב זה.

כלל ראשון בתורת הענישה הפלילית הוא כי מי שמטיל את העונש הוא בית המשפט. הוא הקובע את העונש הראוי והרצוי והסביר בנסיבות העניין. עניין לנו עם נאשם שזוהי תאונת דרכים שמינית! בעברו. עם כל ההבנה למצבו האישי הלא קל, מתן אפשרות לנהג כזה להמשיך לנהוג ברכב ציבורי פוגע מפורשות בביטחון הציבור.

אשר לכן, הוטל עליו עונש של פסילה של עשרה חודשים על כל כלי רכב, שזהו עונש פחות ממה שביקשה התביעה, ולא יחייבו במעבר בחינות חדשות. מאידך גיסא הוא נפסל לשלוש שנים על נהיגה ברכב ציבורי.

קראתי בעיון את כל דבריו של הסניגור שעשה כל שניתן בנסיבות העניין, והתייחס לכל שיקול אפשרי שניתן להעלות על הדעת, אך לא ראיתי מקום לשנות מגזה דיני.

אשר לכן, אני דן את הנאשם כדלהלן:

א. פסילה בפועל של עשרה חודשים מלנהוג בכל רכב מנועי (כולל רכב מנועי דו-גלגלי). הנאשם

יפקיד רשיונו תוך 90 יום מהיום במזכירות בית המשפט והוא מוזהר שהעונש המקובל על