בפני
שופטת הדסה נאור
הכרעת דין
כתב האישום שלפניי מייחס לנאשם ביצוע עבירות של איומים, תקיפה סתם וניסיון לתקיפה סתם, בהתאמה על פי סעיפים 192, 379 ו-379 ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").
על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 21.1.08 בשעה 20:07 או בסמוך לכך, בקניון עזריאלי בתל-אביב, רדף מר סודרי מנחם (להלן: "המתלונן") אחרי הנאשם על רקע חשדו כי הנאשם גנב ארנק ונמלט.
בתגובה, נטען, איים הנאשם על המתלונן, בפגיעה בגופו שלא כדין, בכך ששלף מכיסו חפץ קהה, אמר לו שיש לו סכין וכי ידקור אותו. בהמשך, נטען, תקף את המתלונן בכך שהכה בראשו והפילו ארצה וכן ניסה לתקוף אותו בכך שנטל כוס זכוכית והשליכה לעברו, אך הכוס החטיאה את המתלונן שזז ממקומו.
אפתח ואומר שנוכח סיכומי ההגנה הארוכים, המפורטים, הבהירים והממצים, שלא הותירו אבן על אבן, לא ראיתי מקום וצורך בתוספת לסיכומים ובהשלמתם בטעונים בע"פ ואתייחס בהכרעת הדין לכל אחת ואחת מהטענות שהועלו בהרחבה בסיכומים אלה.
כבר בתשובתו לאישום, לא הכחיש הנאשם את נוכחותו במקום ובזמן, כמו גם כי היה עימות בינו ובין המתלונן, אך כפר, מכל וכל, בעבירות המיוחסות לו וטען כי כנראה בעקבות חשד, שהתעורר אצל המתלונן, ולפיו גנב ארנק, כשאין מחלוקת שארנק כזה לא נתפס עליו, "נטפל" אליו המתלונן, רדף אחריו ותקף אותו, ואילו הוא רק הגיב למעשיו של המתלונן, ניסה ל"לנער" אותו מעליו, כשבמטרה "להתנער" ממנו גם אמר לו שיש לו סכין, אף שלא הייתה לו, הוא לא שלף דבר ואף לא זרק על המתלונן כוס זכוכית, כנטען נגדו.
ראיות המאשימה נסמכות על עדותו של המתלונן, ועל הודעתו במשטרה של עד ראייה אובייקטיבי, מר גיא בתיה (להלן: "גיא"), אשר הוגשה כראייה, מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות, לאחר שטען, בעדותו בבית המשפט, שאינו זוכר את האירוע, בעקבות תאונת דרכים שעבר כשנה וחצי קודם למסירת עדותו ואשר פגעה בזיכרונו.
ראיות ההגנה מבוססות על עדותו היחידה של הנאשם.
בסיכומיה, ביקשה ב"כ המאשימה להרשיע את הנאשם בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום ולהשתית את הרשעתו על הראיות הבאות:
על עדותו של המתלונן. אף שלא התעלמה מקיומן של מספר סתירות, בין הודעותיו במשטרה לעדותו בבית המשפט, ביקשה לקבוע שאין בהן כדי לפגום במהימנותו, בהיותן שוליות ומתמצות "בסדר האירועים ומספר החבטות שקיבל מהנאשם" ובהתחשב בחלוף הזמן מיום האירוע ליום מסירת העדות.
על הודעתו במשטרה של גיא, אשר עבד בתקופה הרלוונטית כמנהל חנות "ורסצ'ה" בקניון והיה עד ראייה, חסר פניות, לפחות לחלק מהאירוע. בהודעתו ביקשה לראות ראייה מחזקת ותומכת בעדות המתלונן.
מנגד, ביקשה לדחות את גרסת הנאשם ולקבוע כי לא זאת בלבד שהיא אינה הגיונית, ככלל, הוא אף אינו מספק הסברים הגיוניים לראיות התביעה שהוצגו בפניו.
ב"כ הנאשם בסיכומיו העלה שורה של טענות עובדתיות ומשפטיות, שיש בהן לדעתו כדי להוביל לזיכויו של הנאשם ולו מחמת הספק.
מבחינה עובדתית בחן וניתח אחת לאחת את כל הסתירות שמצא בגרסת המתלונן, שלטעמו הינן מהותיות ובהצטברותן יש כדי לפגום במהימנותו, עד כי לא ניתן לקבוע על יסודן ממצא עובדתי מבוסס, אף שאינו מתעלם מהבעייתיות שבגרסת הנאשם.
בהתייחסו לעדותו של גיא טען כי מאחר שהלה לא נדרש לזהות את המשתתפים באירוע לא ניתן לקבוע כי עדותו מתייחסת לאירוע זה.
מבחינה משפטית טען כי משלא הוכח שהנאשם, יחד עם אחר, שזהותו אינה ידועה למאשימה, שלח ידו בניסיון לגנוב את ארנקה של אשת המתלונן ויותר מכך, משלא הוכח שהנאשם גנב את ארנקה של עוברת האורח בקניון, כטענת המתלונן, משלא נמצא הארנק בהחזקתו וכשכלל לא הוכח שבוצעה גניבה, משום שעוברת האורח לא הובאה להעיד, אזי לא קמה למתלונן הסמכות לעצור את הנאשם מעצר אזרחי, מכוח הוראת סעיף 75 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 ולנאשם עמדה הזכות להתגונן, מפני המרדף שערך אחריו המתלונן ותקיפתו על ידי המתלונן שתפס אותו ואחז בו .
עוד הוסיף וטען כי לא זאת אף זאת, אף אם נאמר כי המתלונן טעה טעות כנה וסבירה, בסברו שהנאשם יחד עם אחר גנבו את ארנקה של עוברת האורח, והיה לו בסיס לגיטימי, מבחינתו, לתקוף את הנאשם על ידי לפיתתו, "לא שולל הדבר את זכותו של הנאשם להגנה עצמית – בבחינת זה צודק וזה מוצדק".
לסיכום נקודה זו טען ב"כ הנאשם בסיכומיו כי "הנאשם אחז באמצעים הסבירים בכדי להתחמק מהמתלונן לנערו ממנו וזאת במידתיות הנדרשת וכשהוא נוקט באמצעי אלים לאחר שניסה להתחמק מעימות ודחף מעליו המתלונן רק משכלו כל הקיצין ונאלץ לעשות כן ולא יסף מרגע שהמתלונן לא תקף אותו יותר".