מ.י. מדור תביעות פלילי ת"א נ' אברהם(אסיר)

החלטה

כתב האישום שלפניי מייחס לנאשם ביצוע עבירות של איומים ותקיפה סתם.

על פי עובדות כתב האישום תקף הנאשם, בתאריך 20.10.06, סמוך לשעה 03:00, את שגיא אור (להלן: "המתלונן"), שהיה באותו מועד אחראי על האבטחה במועדון "הסופרנו" בתל-אביב, בכך שחבט קלות בפניו ובחזהו ואיים עליו ועל מאבטח נוסף בכך שאמר שיזרוק רימון במקום והוסיף ואיים על המתלונן בכך שאמר לו "אתה מת היום".

המאשימה עותרת להגיש את הודעותיו של המתלונן במשטרה ואת דו"ח מסדר הזיהוי שנערך עמו, מכוח סעיף 10 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, משום שלא ניתן להביאו למשפט, לאחר שנהרג זמן קצר לאחר האירוע, בנסיבות שאינן קשורות לאירוע, או לנאשם.

לגבי ההודעה הראשונה שמסר המתלונן ואשר נגבתה במקום האירוע, סמוך לאחריו, בשעה 04:01, טען ב"כ המאשימה שהיא עומדת בתנאי סעיף 10(1) לפקודת הראיות לנוכח היות המתלונן קורבן מעשה אלימות, שלא ניתן להביאו למשפט והואיל ונמסרה בהזדמנות הראשונה.

לגבי מסדר הזיהוי וההודעות המאוחרות יותר, שמסר המתלונן, ביקש ב"כ המאשימה להרחיב את המושג "בהזדמנות הראשונה" כך שיחול גם עליהם, כשלטענתו ההודעות המאוחרות היו רק הרחבה והשלמה של האמרה הראשונה.

לצורך כך ביקש גם להוסיף לרשימת עדי התביעה, את השוטרים שגבו את הודעותיו של המתלונן ואת עורך מסדר הזיהוי, על מנת להגיש באמצעותם את הודעות המתלונן ואת דו"ח מסדר הזיהוי.

ב"כ הנאשם התנגד להוספת עדי התביעה ולהגשת הודעות המתלונן במשטרה כמו גם להגשת דו"ח מסדר הזיהוי.

בהתייחסו להודעה הראשונה שמסר המתלונן לא חלק על כך שזו נמסרה סמוך לאחר האירוע, עם זאת לטענתו לא ניתן להגישה מהטעם שהמתלונן לא סיפר בה שנחבט בפניו או בחזהו או שהנאשם איים עליו, כנטען בכתב האישום, אלא רק אמר "שהוא שמע שאיציק איים שיזרוק רימון".

בהתייחסו להודעות המאוחרות ולמסדר הזיהוי, שנערך 4 ימים לאחר האירוע, טען שהם אינם עומדים בתנאי סעיף 10 לפקודת הראיות, לפיו ניתן להגיש הודעת קורבן עבירת אלימות, שאינו עד במשפט, כחריג לכלל האוסר על קבלת עדות מפי השמועה.

לחיזוק התנגדותו היפנה למספר פסקי דין שלטענתו תומכים בטיעוניו.

לשון סעיף 10 לפקודת הראיות:

"עדות על אמרה שאמר אדם שנעשה בו, לפי הטענה, מעשה אלימות, והאמרה נוגעת לאותו מעשה או לנסיבות-לוואי שלו, תהא קבילה אף אם האדם שאמר אותה אינו נוכח כעד ואף אין להביאו למשפט משום שהוא נפטר או תשוש או חולה או נעדר מן הארץ, ובלבד שנתקיימה באותה אמרה אחת מאלה:

(1)היא נאמרה בשעת מעשה האלימות, או בסמוך לאחריו, או לאחר שהייתה לו ההזדמנות הראשונה להתאונן עליו;

(2)היא נוגעת למעשה האלימות לפי סדר האירועים עד כדי היותה חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה;

(3)היא נאמרה בשעה שהוא היה גוסס, או האמין שהוא גוסס, בעקבו של מעשה האלימות."

מכוח הוראת סעיף 10(1) לפקודת הראיות, המכשירה עדות, שהיא בבחינת עדות על פי השמועה, בתנאים המנויים בסעיף, מצאתי שניתן להגיש את אמרתו הראשונה של המתלונן, שנמסרה, כאמור בהזדמנות הראשונה, כשעה לאחר האירוע, במקום האירוע, ככל שאמרה זו נוגעת למעשה האלימות, נשוא כתב האישום, או "לנסיבות לוואי שלו".

עם זאת נוכח הרציונל - העומד מאחורי החריג לכלל האוסר קבלת עדויות שמיעה, כפי שבא לידי ביטוי בהוראת סעיף 10 לפקודת הראיות, ובהגבלות בשימוש בו כפי שקבע המחוקק - ולפיו הנחה היא והדעת נותנת שלא קיים החשש שבנסיבות בהן נאמרה האמרה, סמוך לאחר שבוצעה עבירת האלימות ובהזדמנות הראשונה שניתנה לו, לספר אודות הקורות אותו, הייתה דעתו של קורבן עבירת האלימות נתונה לאמירת שקר בדבר נסיבות תקיפתו, מצאתי שלא ניתן להרחיב את החריג גם להודעות מאוחרות שמסר המתלונן, לרבות מסדר הזיהוי שנערך עמו, משום שאלה לא נמסרו "בשעת מעשה אלימות, או בסמוך לאחריו, או לאחר שהייתה לו ההזדמנות הראשונה להתאונן עליו" [וראה לעניין זה את פסק דינו של כב' השופט שמגר בע"פ 436/80, שמואל בן חיים עמוסי נ' מדינת ישראל פד"י לה(2),566 בעמ' 570-571(בפסקה 5 לפסה"ד)].

אף, שכאמור, קבעתי שלא ניתן לקבל את דו"ח מסדר הזיהוי, מכוח החריג לכלל האוסר קבלת עדויות שמיעה, שנקבע בסעיף 10 לפקודת הראיות, הלכה היא כי אין בכך כדי לשלול את הגשת דו"ח מסדר הזיהוי על ידי עורך המסדר, כחריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה , כראייה לכאורה לאמיתות הזיהוי, ראה לעניין זה את החלטת השופט (כתוארו אז) י. קדמי בע"פ 3727/93 עלי עזאמי נ' מדינת ישראל, תק-על 94(2), 1464, 1467

"זיהויו של חשוד במסדר זיהוי מוכח בדרך כלל בעדותו של העד המזהה, כשלצידה עדותו של עורך המסדר והדו"ח שנערך על ידו. עם זאת, אין מניעה להוכיח את הזיהוי בעדותו של עורך המסדר לבדה (ראה: ע"פ 85/80, לד(57 (4, קטאשווילי; וכן - ע"פ (ת"א) 908/85, תשמ"ז (ב) 159, פרץ); וזאת, כאשר העד המזהה אינו מאשר את עובדת הזיהוי בעדותו או מתכחש לזיהוי - כבמקרה דנן – או מעיד בצורה הנוטלת ממשקלו.