גזר דין
כתב האישום
לאחר שמיעת מרבית הראיות, גובש בין הצדדים הסדר, במסגרתו הורשע הנאשם על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, בליל ה- 31.3.09 פרץ אדם אחר (להלן: "האחר") לרכב בנתניה, תוך שהוא גורם לרכב נזק רב. הנאשם והאחר גנבו מתוך הרכב שני תיקים ובהם תכשיטים בשווי 15,000 ₪ ורכוש נוסף שהיה ברכב. בהמשך אותו לילה, נטל הנאשם את הרכב מהאחר, ונהג בו עד למחסום 407 סמוך לעינב, בנסיבות המעידות על כוונה שלא להחזיר הרכב לבעליו. הנאשם פעל כאמור על אף שלא היו ברשותו רישיון נהיגה ופוליסת ביטוח ברי תוקף. כמו כן, החזיק הנאשם שני מכשירי טלפון סלולארי, אשר יש עליהם חשד סביר שהם גנובים.
בגין מעשיו אלה הורשע הנאשם בעבירות הבאות: גניבת רכב – עבירה על סעיף 413 ב (ב) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, גניבה מרכב בצוותא – עבירה על סעיף 413 ד (א) +29 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, החזקת נכס חשוד כגנוב - עבירה על סעיף 413 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, נהיגת רכב מנועי ללא רישיון – עבירה על סעיף 10 (א) לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א 1961 ונהיגה ללא פוליסת ביטוח – עבירה על סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי.
בין הצדדים לא גובשה הסכמה לעניין העונש, ועל כן טען כל אחד מב"כ הצדדים לעניין זה לפי ראות עיניו. כאן המקום לציין כי בתחילת דרכו של הליך זה, הודה הנאשם בכתב אישום מתוקן ונשלח בהסכמה לקבלת תסקיר מטעם שירות המבחן. לאחר שהתקבל התסקיר, ביקש הנאשם לחזור בו מהודאתו. בית המשפט נעתר לבקשתו ובעקבות זאת נשמעו בפני מרבית הראיות, עד שגובש כתב האישום המתוקן עליו נותן הנאשם את הדין היום. גם הפעם, לאחר הרשעתו הסופית, נשלח הנאשם לבקשתו לשירות המבחן, ובעניינו התקבל תסקיר נוסף. הן שירות המבחן והן ב"כ הצדדים ראו בשני התסקירים שהוגשו, האחד בעקבות ההודאה הראשונה והשני בעקבות הסדר הטעון הנוכחי, כמשלימים זה את זה, ועל כן אתייחס אף אני למידע העולה מהתסקיר הראשון, כחלק מהתשתית המונחת בפני לצורך מתן גזר הדין.
תסקירי שירות המבחן
בתסקיר הראשון, אשר הוגש עוד בחודש אוקטובר 2009, פורטו נתוניו האישיים של הנאשם. על פי התסקיר, מדובר בבחור צעיר, יליד 1988, ללא הרשעות קודמות, אשר נולד והתחנך בכפר באזור טולכרם, ובגיל 16 עבר להתגורר בבאקה אלגרביה. לדבריו, השלים 12 שנות לימוד במגמת מכונאות רכב ולאחר הלימודים עבד במסגרות שונות, עד למעצרו בתיק זה. עוד פורטו בתסקיר מצבו המשפחתי המורכב, הקשיים שחווה בעקבות השינוי במקום המגורים וקשיי הפרנסה שלו ושל בני משפחתו.
באשר לעבירות בהן הורשע, ציין אז שירות המבחן כי הנאשם הכחיש את ביצוע העבירות והציג עצמו כקורבן שפעל בתום לב ונוצל על ידי אחרים. שירות המבחן התרשם כי הנאשם מצמצם את חלקו ואחריותו לביצוע העבירה, מתקשה ליטול אחריות אישית ונראה כי הוא מנותק רגשית מחומרת מעשיו.
בהמשך, כאמור, בוטלה ההודאה ונוהל הליך ההוכחות, שבסיומו גובש בהסכמה כתב האישום המתוקן הנוכחי, בו הודה הנאשם והורשע. לנוכח ההבדלים המסוימים בין כתב האישום בו הודה במקור לבין כתב האישום הנוכחי, נעניתי לבקשת הסנגור והוריתי על הפנייתו של הנאשם לקבלת תסקיר פעם נוספת. אלא שגם הפעם לא חל שינוי משמעותי בהתייחסות הנאשם למעשיו.
בתסקיר העדכני מציין שירות המבחן כי גם היום הנאשם אינו מכיר באחריותו למרבית סעיפי כתב האישום, למעט הנהיגה ברכב ללא רישיון ופוליסת ביטוח. הנאשם הציג את מעורבותו באירוע כדבר שעשה בעל כורחו, והסביר כי פעל מתוך תחושת איום חיצונית, כאשר לדבריו אחרים, שאת זהותם סירב לחשוף, אילצו אותו לסייע להם בהעברת הרכב לשטחים ואיימו לפגוע בו במידה ויסרב. ראוי לציין כי מדובר בתיאור שונה מזה שנמסר לשירות המבחן בגלגול הקודם, ומכל מקום, שב הנאשם ואישר בפני מפורשות, במסגרת הטיעונים לעונש, את הודאתו בעובדות כתב האישום בו הורשע על ידי.
שירות המבחן התרשם שוב כי הנאשם הינו בעל מודעות עצמית נמוכה, מגלה חוסר רצון להתבונן במשמעות מעשיו ואינו מבטא צורך בקשר טיפולי. הוא עסוק כיום במחירים שמשלם בגין מעורבותו בפלילים ומתקשה להתייחס למשמעות מעשיו ולפגיעתו בזולת. שירות המבחן התרשם כי הנאשם אינו בשל כיום להתבוננות פנימית במעשיו וניכר כי כל עיסוקו מרוכז כיום סביב האיום המשפטי בלבד. לפיכך, נמנע שירות המבחן ממתן המלצה טיפולית, והמליץ לחייב את הנאשם במתן פיצוי לקורבן.
טענות הצדדים
התביעה טענה כי השילוב בין עבירות הרכוש לבין עבירות התעבורה שביצע הנאשם, מצדיק ענישה "מוחשית וכואבת". התובעת ציינה כי עבירת גניבת הרכב הפכה זה מכבר להיות מכת מדינה, הפוגעת הן בקורבנותיה הישירים והן בתחושת הביטחון של כלל הציבור. עוד טענה כי מדובר בעבירות קלות לביצוע המקשות על איתור מבצען, ומשכך סברה כי יש להירתם למלחמה בעבירות מעין אלה. כמו כן הזכירה כי הנאשם נהג ללא רישיון ובכך סיכן את כלל משתמשים בדרך.
בנוסף, התייחסה ב"כ המאשימה להזדמנות הנוספת שניתנה לנאשם במסגרת הפנייתו לשירות המבחן, לאחר התסקיר השלילי הראשון שהתקבל בעניינו ולאחר שבושש להגיע לפגישות שנקבעו לו, והדגישה כי גם התסקיר העדכני משקף תמונה בעייתית של אי לקיחת אחריות מצד הנאשם, ואינו בא בהמלצה טיפולית. התביעה הביעה את חששה מהישנות עבירות מצידו של הנאשם, ועל כן עתרה, על אף שמדובר בנאשם ללא עבר פלילי, להשית עליו עונש של מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס, פיצוי, פסילה ופסילה על תנאי.
בא כוח הנאשם טען כי הנאשם, אשר ביצע העבירה בהיותו בן 20, הינו אדם נורמטיבי המפרנס את משפחתו, וזוהי לו העבירה הראשונה והיחידה אשר ביצע. לטענת הסנגור, הנאשם מודה ולוקח אחריות מלאה, ואף הביע חרטה על מעשיו. הסנגור התייחס בהרחבה לנסיבות חייו של הנאשם ולילדותו הקשה, והזכיר את המעבר הטראומטי מכפר הולדתו בשטחים לעיר מגוריו הנוכחית ולהשפעות שהיו למעבר זה על הנאשם, וכן את גירושי הוריו ואת המצוקה הכלכלית ממנה סבלה משפחתו.
עוד ציין הסנגור את התקופה הממושכת בה שהה הנאשם בתנאים מגבילים, במסגרתה היה נתון במעצר למשך 14 יום, שהה במעצר בית למשך שנה וחצי, ועד למועד זה נתון הוא במעצר בית חלקי. הסנגור התייחס לעובדה שהנאשם לא הפר את תנאי מעצרו מעולם, וכי הוא נכון לפתוח בדרך חדשה. בנסיבות אלה סבר בא כוח הנאשם כי שליחתו למאסר בפועל תחטיא את מטרתה. לדעתו, על הענישה להיות הולמת ואינדיווידואלית אשר תיקח בחשבון את גילו הצעיר של הנאשם ואת מצבו המשפחתי.
הנאשם חזר על הודאתו בכתב האישום והזכיר את ילדותו הקשה, גירושי הוריו והמעבר לישראל. לדבריו, בשל חייו הקשים לא עבד או למד כמו שצריך.
דיון והכרעה
אין חולק על חומרת העבירות אשר ביצע הנאשם, כשבראשן העבירה של גניבת רכב, גם אם מדובר בחלופה שעניינה נטילת רכב מידי בעליו והעברתו למקום אחר. בתי המשפט נתנו דעתם פעמים אין ספור לעבירות גניבת הרכב אשר הוגדרו זה מכבר בפסיקה כ"מכת מדינה". כך למשל פסק כבוד השופט קדמי, כבר לפני למעלה מחמש עשרה שנים:
"גניבת רכב הפכה למכת מדינה, והחומרה בה מתייחס המחוקק לעבירה זו – ולעבירות הנגזרות ממנה או הנילוות אליה – באה לכלל ביטוי מפורש בחקיקתו של סימן ה'1 לפרק יא' של חוק העונשין בשנת התש"ן. בנסיבות הקיימות, אין מנוס מהטלת עונשים קשים בשל העבירות האמורות, על מנת לקבוע בהכרת הכל את חומרתן ולקדם בדרך זו גם את גורם ההרתעה"