גזר דין
1.הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירה של הסעה שלא כדין (עבירה לפי סעיף 12(א)(ג) לחוק הכניסה לישראל) המיוחסת לו בכתב אישום אשר תוקן במסגרת הסדר טיעון.
2.נסיבות ביצוע העבירה פורטו במסגרת כתב האישום המתוקן ולפיהן ביום 25/05/08 בסביבות השעה 9:30 בבוקר הסיע הנאשם ברכבו בתחומי מדינת ישראל תושב שטחים, שוהה בלתי חוקי.
3.במסגרת הסדר הטיעון הודיעו הצדדים כי התביעה תעתור למאסר לתקופה של 30 יום אשר ירוצו בעבודות שירות, מאסר על תנאי, קנס ופסילה ואילו הסנגור יעתור להימנע מהשתת מאסר בפועל ויבקש להסתפק במאסר על תנאי, קנס ופסילה על תנאי.
4.ב"כ הצדדים טענו לעונש תוך שהועלו בפניי נימוקים לחומרא ולקולא הכל כמפורט בפרוטוקול.
בעוד שהתביעה מפנה לנסיבות המחמירות הרי שהסנגור מפנה לנסיבותיו האישיות של הנאשם – המדובר בנאשם שהינו אינסטלטור עצמאי במקצועו, מפרנס, אב לשתי בנות קטינות אשר חב בתשלום מזונות, מדובר בנאשם ללא עבר פלילי אשר הודה כבר בתחילתו של ההליך ובכך חסך מזמנו של בית המשפט. באשר לנסיבות ביצוע העבירה טוען הסניגור כי יש להתחשב בעובדה שכנגד אותו שוהה בלתי חוקי שהוסע על ידי הנאשם לא הוגש כתב אישום, מה שמצביע על העדר מסוכנות מצידו.
בנוסף טוען הסניגור כי עמדתה המחמירה יחסית של התביעה ככל הנראה נבעה משסברה בטעות כי המדובר בהסעה של שני שוהים בלתי חוקיים להבדיל מאחד (כפי שמיוחס לנאשם במסגרת כתב האישום המתוקן).
לאחר ששקלתי נסיבות הענין ושמעתי טיעוני הצדדים ובטרם אגזור את דינו של הנאשם אציין את השיקולים לחומרא ולקולא:
נסיבות מחמירות
כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של הסעת תושב זר.
בתי המשפט הצביעו לא אחת על החומרה היתרה שיש לייחס לעבירות על חוק הכניסה לישראל. הפסיקה מדגישה את העובדה שהעבירה מגלמת בחובה מימד של סכנה לרבים, לביטחון הציבור ולשלומו ובפרט בעת הזו. אין צורך להכביר במילים על המשאבים שהציבור נידרש להפנות לפיקוח ולאכיפת החוק למניעת כניסת בלתי מורשים לישראל וזאת לשם הגנה על בטחון המדינה.
ככל שקיימת חשיבות במניעת כניסת תושבים זרים לישראל, הרי שחשיבות מניעת הסעתם גדולה פי כמה וכמה. כך ראה זאת גם המחוקק בקוצבו כפל ענישה בגין עבירות הלנה, העסקה והסעה שלא כדין ולא בכדי.
בשורה של הלכות שיצאו מלפני בית המשפט העליון עמד בית המשפט העליון על חומרת העבירות על חוק הכניסה לישראל וזאת נוכח אלמנט הסיכון הגלום בהן לבטחון המדינה.
כך בהלכת חטיב עמד בית המשפט העליון על הגישה המחמירה הנדרשת מצוק העיתים והמציאות הבטחונית הקשה (ר' רע"פ 5198/01 ח'טיב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 769).
ברע"פ 3674/84 אבו סאלם נ' מדינת ישראל קבע בית המשפט העליון כי שיקולי החומרה הכרוכים בטרור ובצורך בהרתעה בעינם עומדים אך יחד עם זאת ככל ש"על דרך העיקרון תישמר מדיניות הענישה המחמירה בכל הנוגע לעבירות הקשורות בכניסתם של שוהים בלתי חוקיים משטחי האזור לישראל... בתי המשפט יגזרו עונש על עבריינים בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. כל מקרה יוכרע בהתאם לנסיבותיו ובהתאם לטעמים ולתכליות של מדיניות של ענישה שנקבעה...".
בהמשך חודדה ההלכה גם ברע"פ 3173/09 פארגין נ' מדינת ישראל, תק-על 2009(2) 1255.
בהלכת פארג'ין עומד בית המשפט העליון מפי כבוד השופט רובינשטיין על זכותה וחובתה של המדינה:
"לשמור על שעריה וגבולותיה מפני כניסת הזולת אליה ושהייתו בה שלא כחוק, והרי אלה זכות וחובה שעליהן לא יתכן חולק, בתחום הבטחוני ומעבר לו, לבין מציאות הנטועה במצב הגיאו-אסטרטגי של מדינת ישראל בשכנות לאוכלוסיה שמטעמים ידועים, שלא ניכנס אליהם, מצויה במצב סוציואקונומי בעייתי, ולא אחת במצוקות אבטלה ועוני".
בהמשך עומד כבוד השופט רובינשטיין על ההחמרה הנדרשת בעניינם של המסיעים, המלינים והמעסיקים בניגוד לחוק הכניסה לישראל שהינם בבחינת "חוטאים ומחטיאים את הרבים" תוך שהוא מצטט בהסכמה מהלכות חטיב ואבו סאלם:
"... ברע"פ 5198/01 ח'טיב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 769. מפי השופט טירקל נדונה שם רמת הענישה הראויה, והוכרע כי דחק העיתים והמציאות הבטחונית הקשה (ב- 2001) מצדיקה לגזור על הללו עונשי מאסר בפועל (עמ' 775): "אם אין עומדות לעבריין נסיבות יוצאות מגדר הרגיל, יש לגזור עליו – ואפילו הוא אדם מן היישוב שעשה מעשיו מתוך תמימות או מחמת צורך דוחק כלשהו – עונש מאסר לריצוי בפועל, בלי מתן אפשרות להמירו בעבודות שירות. אשר לאורך תקופת המאסר, חלקי עם המחמירים...". ואולם, ברבות הימים היה צורך לשוב ולהידרש לנושא ולפרש את הלכת ח'טיב, כדי להסביר כי מחד גיסא החומרה על מכונה ועל תוצאותיה, ומאידך גיסא מתחייבת בדיקת הנסיבות האינדיבידואליות. כך ברע"פ 7544/05 שאולוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם), וכך במיוחד ברע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל (מפי המשנה לנשיא חשין). באותו עניין נאמר, מזה, כי שיקולי החומרה הכרוכים בטרור ובצורך בהרתעה בעינם עומדים; אך מזה, כי היישום צריך להיעשות בכל מקרה לגופו... כל מקרה יוכרע בהתאם לנסיבותיו ובהתאם לטעמים ולתכליות של מדיניות הענישה שנקבעה... אוסיף את קולי לגישה המחמירה כלפי מסיעים, מלינים ומעסיקים, שהם על פי רוב ישראלים העוברים על החוק לשם בצע כסף, ולא למען פת לחם".