מ.י. לשכת תביעות מרחב נגב - באר שבע נ' שלום

החלטה

זו החלטה לטענה של ב"כ הנאשם כי אין לחייב את הנאשם להשיב לאשמה.

ב"כ הנאשם טען בקיצור כי "בית המשפט יראה אם הוכחה אשמתו של הנאשם לכאורה" .

הנאשם מואשם באחריותו לתאונת דרכים שארעה ביום 22.4.07 בשעות הצהריים ברח' הצפצפה בעומר.

על פי עובדות כתב האישום, מואשם הנאשם כי נהג את רכבו בחוסר זהירות בכך שתוך כדי יציאה מהחניה של ביתו שנמצא ברח' הצפצפה מס' 9, לא נתן זכות קדימה לרכב המעורב, חסם את דרכו של אותו רכב, שהתנגש עם פינה קדמית ימנית בדופן השמאלי של רכב הנאשם.

מבלי להכנס בשלב זה בכל העדויות שהושמעו במהלך שמיעת פרשת התביעה, וגם מבלי להכריע בשאלות משקל, די - לדעתי – להפנות לעדותה של הנהגת המעורבת וכן להודעתו של הנאשם (ת/3) בה מוסר הנאשם כי הוא המתין לאשתו בהיותו במצב עמידה מרחק של 50 – 80 ס"מ מהמדרכה.

שוב, מבלי שבית המשפט מכריע בשאלות מהימנות, עולה מהתרשים של הבוחן ואף מהסקיצה של הנאשם עצמו (ת/4) כי הנאשם העמיד את רכבו במצב שחסם את דרכה של נהגת המעורבת .

יתכן מאוד והיתה רשלנות או חוסר זהירות מצד הנהגת המעורבת, ואין אני קובע דבר בשלב מוקדם זה , אבל לא ניתן להתעלם כי נהגת המעורבת יצאה מעקומה ימינה לתוך קטע ישר באותו רחוב , ואז כאשר הבחינה ברכב הנאשם "באמצע הכביש" , נאלצה לבלום את רכבה וכתוצאה מכך קרתה ההתנגשות בין שני כלי הרכב .

גם אם יש ספק אם אכן מדובר ביציאה מחניה של הנאשם או כניסה של הנאשם לתוך החניה או רק "המתנה" בתוך נתיב הנסיעה, לא ניתן להתעלם כי עובדות כתב האישום מייחסות בבירור לנאשם עבירה של חסימת דרכה של הרכב המעורב.

עוד יש להפנות להוראות סעיף 184 ל-חסד"פ, המעניקות סמכות לבית המשפט להרשיע בעבירה המתגלית מן העובדות שהוכחו בפני בית המשפט "אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום" ועל אחת כמה וכמה אם חלקן פורטו בעובדות כתב האישום.

הטענה שאין להשיב לאשמה מעוגנת בהוראות של סעיף 158 לחסד"פ (נוסח משולב), תשמ"ב – 1982.

קיימת פסיקה עניפה בקשר לטענה זו וניתן לתמצת את ההלכה באופן שרק במידה ולא יובאו בפני בית המשפט ראיות מטעם התביעה כדי לבסס הרשעה "אפילו אם יינתן בהם מלוא האמון ויוענק להם מלוא המשקל הראייתי" אז אין הצדקה לדרוש מן הנאשם להתגונן, שאין לו בפני מה להתגונן וראוי לזכותו. (ראה ספרו של כב' השופט קדמי, על סדר הדין בפלילים חלק שני (ספר ראשון) עמ' 891).

פסק דין" המנחה בבקשה מסוג זה הינו ע.פ. 732/76 מ"י נ' כחלון ואח' (פד"י ל"ב (1) 170), מפיו של כב' הנשיא שמגר, בו הוא קובע תוך הסמכות על פסיקה קודמת כי כדי לחייב נאשם להשיב לאשמה אין צורך אלא בראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה... ודי במערכת ראיות ראשונית .

(ראה גם ע.פ. 505/80 מ"י נ' שדמי (פד"י ל"ה (2) 757. בו התקבל ערעורה של המדינה כנגד קביעת בית המשפט קמא שאין הנאשם חייב להשיב לאשמה והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי להמשיך דיון, (תוך הסתמכות על פסק דין "כחלון" כאמור).

אשר על כן, מחובתו של בית המשפט לבדוק האם נמצאת ראיה כלשהי מתוך ראיות התביעה שיש בה כדי להצביע, אפילו לכאורה, כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו .

כפי שציינתי לעיל, אין בית המשפט נדרש, ואף אסור לו, להכנס כלל לענין מהימנות העדים ודי להצביע על ראיה לכאורה בלבד.

במצב עניינים זה, הנני סבור כי הראיות שהובאו בפני בית המשפט ומבלי לקבוע את משקלן הסופי, עברו את רף "ראיות הדלות" ויש בהן כדי להצביע על אחריות הנאשם לגרימת התאונה, אין מקום בשלב זה להכריע ולמעשה לדחות את העדויות של עדי התביעה.

לכן, החלטתי לדחות את הבקשה והנאשם ידרש להשיב לאשמה.

אני קובע את התיק לתזכורת הצדדים ליום 8.7.10 בשעה 13.00.

ניתנה היום, י"ח סיון תש"ע, 31 מאי 2010, בהעדר הצדדים.