פסק דין
הנאשם הורשע לאחר ניהול הוכחות בביצוע עבירות של מעשה פזיזות ורשלנות - עבירה לפי סעיף 388(1) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "החוק"); נהיגה ללא רישיון נהיגה - עבירה לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה, תשכ"א – 1961; ונהיגה ללא ביטוח בתוקף - עבירה לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל – 1970. הנאשם זוכה מעבירה של כניסה לישראל שלא כדין, מעבירת איומים ומעבירה של החזקת סכין שלא כדין.
לאחר מתן הכרעת הדין ולאור בקשת ב"כ הנאשם, נשלח הנאשם לקבלת תסקיר של שירות המבחן, כאשר הוא עתר ששירות המבחן יבחן את שאלת ביטול ההרשעה. כיום התקבל בפני בית המשפט תסקיר אשר המליץ על אי הרשעת הנאשם ולאחר קבלת התסקיר טענו הצדדים לעונש.
על פי הכרעת הדין ביום 26.4.07 יצאו שוטרים לטיול בים המלח לשם נסעו באוטובוס. בסמוך לשעה 9:30 עצר האוטובוס להפסקה קצרה בפנצ'ריית צמיגי מצדה בערד. בעל הפנצ'רייה ניגש אל נהג האוטובוס וביקש ממנו להזיז את האוטובוס מהמקום בו חנה, והתפתח ביניהם ויכוח.
בהמשך לאמור בויכוח ולאחר שבעל הפנצ'רייה קרא לנאשם אשר עבד באותה עת בפנצ'רייה ואמר לו לחסום את האוטובוס עם הרכב, נהג הנאשם במהירות ברכב הונדה לעבר השוטרים שעמדו בסמוך לאוטובוס ונגע קלות עם חזית הרכב בשוטר, אשר נאלץ לזוז וללכת אחורנית, זאת כאשר הוא נוהג ברכב ללא רישיון נהיגה וללא תעודת ביטוח בתוקף. כפי שצוין בהכרעת הדין זוכה הנאשם מעבירת האיומים בה הואשם ואף מן העבירה של החזקת סכין.
מתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו עולה כי הנאשם, כבן 33, אב לששה ילדים בגילאי שנה עד 12. הנאשם מתגורר ביאטה שבשטחים ואשתו וילדיו מתגוררים בישראל. התסקיר מתאר רקע לא פשוט של הנאשם, אשר סבל ממחסור כלכלי קשה עוד מילדותו וגם כיום סובל ממצוקה כלכלית ומחסור תמידי וכך גם אשתו וילדיו. עוד תואר קושי גדול עקב העובדה שהנאשם נמצא בשטחים מאז האירוע ומשפחתו וילדיו בישראל כאשר טרם מעורבותו בתיק היה כבר בהליך לקבלת מעמד בישראל במסגרת איחוד משפחות ובעל אישור לשהות בישראל, אשר לא חודש בגין התיק הנוכחי. עוד עולה מן התסקיר מצוקה נפשית של הנאשם על רקע הפרידה הארוכה מילדיו ועל רקע החשש הגדול שהרשעה בתיק זה תפגע באופן בלתי הפיך ביכולתו לשוב למשפחתו.
שירות המבחן התרשם כי לנאשם קושי להודות בביצוע העבירות נשוא כתב האישום ואף קיים אצלו חוסר בטחון עצמי ורצון לרצות האחר. עם זאת, צוין כי תפקודו נורמטיבי, לא אובחנו אצלו דפוסי התנהגות אלימים או ערכים שוליים. זאת ועוד, הערכת שירות המבחן היא כי הנאשם הפיק לקח מן האירוע ותובנות לקשיים ולמחירים שישלם אם יסטה שוב מדרך הישר.
לאור האמור, ולאחר לבטים, המליץ שירות המבחן לבטל את הרשעתו של הנאשם ולהטיל עליו התחייבות כספית גבוהה שלא יעבור עבירה דומה בעתיד. צוין כי נוכח העובדה שהנאשם מתגורר בשטחים, לא ניתן להשית עליו של"צ וצו מבחן ולפיכך לא בא השירות בהמלצה כזו.
ב"כ המאשימה טענה כי יש להותיר את הרשעת הנאשם על כנה, ולהשית עליו מאסר מותנה מרתיע וכן פסילה בפועל. היא הדגישה כי מדובר באירוע חמור, בו הנאשם לא רק נהג ללא רישיון נהיגה, אלא עשה כן מבלי שהייתה לו הכשרה פורמאלית או מעשית לכך וכאשר אף לדבריו הוא חסר ניסיון בנהיגה. עוד הוסיף, כי יש לזקוף לחובת הנאשם את העובדה שהוא אינו מודה בביצוע העבירות בהן הורשע ולמעשה כופר באמור בכתב האישום גם היום. עוד הפנתה לפסיקה ממנה עולה כי גם בהתקיים נסיבות מקלות לא נמנע בית המשפט מהרשעה.
ב"כ הנאשם עתר לביטול הרשעתו. לטענתו, מדובר בנסיבות מיוחדות, העונות למבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין אי הרשעה, למעט העובדה שהנאשם אינו מודה בעבירות המיוחסות לו, אך מאידך לקח אחריות למעשיו והוא מקבל על עצמו את הכרעת הדין. הוא הטעים כי, כפי שאף עולה מתסקיר שירות המבחן, משמעותה של הרשעה תהיה קשה ביותר עבור הנאשם, ותותיר אותו חסר אונים, נוכח העובדה שלא יוכל לראות את משפחתו בישראל. לטענתו, הימנעות מהרשעה ראויה במקרה זה גם בשל נסיבות הומאניות. עוד ציין את נסיבות חייו הקשות של הנאשם, את עברו הנקי, הם הפלילי והן התעבורתי. ב"כ הנאשם הוסיף וטען, כי עונש של מאסר על תנאי ממילא אינו חל על מעשים המבוצעים בשטחים, שם מתגורר הנאשם, ולפיכך אין משמעות להטלתו במקרה זה.
הנאשם, במסגרת המילה האחרונה, ביקש שיינתן לו להיות עם משפחתו.
דיון
הנאשם שבפני, יליד 1978, בן 33 תושב יאטה, הורשע כאמור בעבירות של מעשה פזיזות, נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח, בנסיבות שפורטו לעיל ובהרחבה בהכרעת הדין.
אין חולק כי הנאשם נעדר עבר פלילי או תעבורתי.
השאלה הראשונה שעלי לבחון הנה האם יש מקום בנסיבות העניין דכאן לבטל את הרשעתו של הנאשם, כפי שהמליץ שירות המבחן וכפי שעתר בא כוחו, אם לאו.
הכלל הוא כי משהוכחה אשמתו של אדם - יש להרשיעו. את ההלכות לעניין אי הרשעה התוותה כב' השופטת דורנר בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, בעמ' 342, אשר אף קבעה את שני השיקולים העיקריים שעל בית המשפט לשקול:
"הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על הרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים...".
ראה גם ע"פ 847/85 גדעון רומנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם).
עוד נקבע, כי אל מול השיקולים של חומרת העבירה ונסיבותיה כמו גם הנזק שנגרם ממנה, יש לשקול את השיקולים האינדיבידואליים של הנאשם, ובין היתר עברו הפלילי של הנאשם; גילו; הסבירות שיעבור עבירה נוספת; האם מדובר בדפוס התנהגות או שמא באירוע חד פעמי; האם הנאשם לקח אחריות למעשיו והביע חרטה; ומה תהיה השפעת ההרשעה על עיסוקו, מצבו הכלכלי והמשפחתי של הנאשם (עניין כתב, בעמ' 343-344 וכן ע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).
זאת ועוד, הפסיקה הכירה בכך כי למרות הכלל כאמור, הרי שייתכנו מקרים חריגים ויוצאי דופן שיצדיקו להימנע מהרשעה. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בעניין לאופר שלעיל: