מ.י. יחידת תביעות ש"י-שלוחת אריאל נ' נסאסרה(עציר)

גזר דין

1.הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה של הסעה שלא כדין לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952.

על פי המפורט בכתב האישום, ביום 21.11.07 הסיע הנאשם ברכב אוטובוס זעיר מסוג מרצדס, ארבעה תושבי אזור פלסטינאים, שאינם רשאים להיכנס או לשהות בישראל -מכיוון הכפר עזון עתמה שבשומרון בכביש 505 לכיוון כפר קסאם.

בהגיעו לכניסה לכפר קסאם, הוריד הנאשם את התושבים הזרים מרכבו, המשיך בדרכו בכביש 5 לכיוון מערב, ונעצר לאחר 50 מטרים לבדיקה ע"י המשטרה.

2.בטיעוניו לעונש טען ב"כ המאשימה כי הסעת שב"ח מסכנת את שלום הציבור ובטחונו, בפרט מקום בו השב"חים אינם מוכרים לנאשם.

עבירה זו ראויה לעונש חמור, בעיקר נוכח העובדה כי בעבר הובילו עבירות אלה לביצוע פיגועים קשים נגד אוכלוסייה אזרחית בישראל, ואיום הטרור עדיין קיים כיום- אף שפחת. הסיכון נובע בין היתר מהקושי לאתר בקרב השב"חים את אלה הזוממים לפגוע -לעומת אלו הבאים לעבוד.

לאור האמור, יש להרתיע את הנאשם ואחרים כמותו מלשוב ולבצע עבירות דומות בעתיד. הפסיקה קבעה כי העונש ההולם בגין עבירות אלה הוא מאסר בפועל.

כמו כן האינטרס הציבורי גובר על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם- נוכח היות עבירות אלה בבחינת "מכת מדינה".

בימ"ש העליון קבע ברע"פ 3171/09 כי יש להתמקד בתושבי ישראל המלינים ומעסיקים שב"חים, יותר מאשר בענישה השב"חים עצמם, הואיל וככל שיקטן הסיכוי למצוא פרנסה בישראל- תקטן המוטיבציה של אותם שב"חים להיכנס אליה.

רף הענישה נע בין שלושה חודשים (בפועל /עבודות שירות) ל-18 חודשי מאסר בפועל.

בנסיבות אלה, בהן מדובר בארבעה שב"חים- מדובר בנסיבה לחומרא בעניינו של הנאשם.

הנאשם הורשע לאחר ניהול הוכחות, לא התקבל תסקיר, ועל כן אין בפני בימ"ש המלצה לשיקומו.

בימ"ש העליון מחריג לחומרא את עניינם של נאשמים המכניסים תושבים זרים לתוך ישראל, בשונה מאלה שמסיעים שב"חים בתחומי ישראל עצמה, או מישראל החוצה.

לנאשם שתי הרשעות קודמות, כשבאחרונה ניתן גזר דין במרץ 2013, בגין עבירות איומים, הפרת הוראה חוקית, סחיטה באיומים. כמו כן הוא בחר לנהל הוכחות ולא חסך מזמנו של בימ"ש.

במהלך המשפט נעדר הנאשם ולא התייצב לדיונים פעמים רבות, הוצאו צווי הבאה כנגדו, ולכן אין להקל עם הנאשם בשל חלוף הזמן.

לאור האמור, מתבקש בימ"ש להשית עליו שנת מאסר בפעול, לצד מע"ת, קנס ופסילה.

לעומת זאת, טען ב"כ הנאשם בטיעוניו לעונש כי הנאשם הינו יליד 1977, נשוי ואב ל-4 ילדים קטינים, בני שנה וחצי עד חמש שנים, ששניים מהם מצויים בבי"ח מזה מספר שנים עקב טיפול מיוחד, ולכן הנאשם העדיף בתיק קודם שיושת עליו מאסר בפועל ולא עבודות שירות, כי לא היה לו כסף לשלם את הקנס. לבסוף הושת עליו קנס- ומכיוון שלא יכול היה לעמוד בתשלום, הומרו עבודות שירות למאסר בפועל.

בענייננו- הורשע הנאשם בעבירה יחידה של הסעת שב"ח, מנובמבר 2007, כאשר זה תיק ראשון שנפתח לו בגין עבירה זו.

ארבעת השב"חים שבכתב האישום שוחררו ע"י המשטרה, ולא הוגשו נגדם כתבי אישום.

אין לזקוף לחובתו את העובדה שניהל הליך, הואיל וזו זכותו המלאה, וסבר כי יש לזכותו.