מ.י. יחידת תביעות ש"י נ' מצליח

נוכחים:

ב"כ המאשימה: עו"ד מוטי בניטה

הנאשם ובא כוחו עו"ד בם – סנ"צ

החלטה

עניינה של החלטה זו בטענות שהעלה הנאשם בפתח משפטו בנוגע לקבילות הודעה שנגבתה ממנו במשטרה, שבמסגרתה הודה לכאורה במיוחס לו בכתב האישום, כאשר לעניין זה הוא טוען כי הודאתו הושגה באמצעים פסולים בדרך של פיתוי והשאה ויצירת לחץ נפשי בלתי הוגן.

ביום 26.3.08 הוגש נגד הנאשם כתב אישום המייחס לו עבירת מעשה פזיזות ורשלנות בחומר נפיץ. על פי עובדות כתב האישום, ביום 30.10.07, פרצה קטטה המונית בצומת המועצה הדתית בביתר עילית, וכח שיטור שהגיע למקום ניסה להפריד בין הצדדים הנצים. הנאשם ששהה במקום, זרק נפץ לעבר קבוצת השוטרים וביניהם השוטר רגב בלישה (להלן – בלישה) והחל להימלט מהמקום. הנפץ התפוצץ, אך לא נגרם נזק לאיש.

בדיון שהתקיים ביום 24.9.09, לפני כב' השופט א' רומנוב, כפר הנאשם בעובדות כתב האישום, וטען כי הוא מתנגד לקבלת ההודעה שנגבתה ממנו בתורת ראיה נגדו, וזאת, לפי טענתו, משום שזו הושגה בצורה פסולה, בדרך של פיתוי והשאה ובדרך של הפעלת לחץ נפשי בלתי הוגן עליו.

באשר לטענה הראשונה, הנאשם טען, כי גובה ההודעה, החוקר קובי ג'אנו (להלן – ג'אנו), פיתה אותו להאמין שמוטב לו להודות ושאם יודה, לא יינקטו נגד הליכים פליליים והוא ישוחרר, ולכל היותר הוא צפוי להיות מופנה לקצינת מבחן. ואילו לגבי הטענה השניה, הנאשם טען, כי בשיחה שהתקיימה בין מספר שוטרים שנמצאו בנקודת המשטרה באותו זמן, ציינו השוטרים בקול רם בנוכחותו, כי אם לא יודה, קרוב לוודאי שיישלח להמשך מעצר בתחנת חברון. הנאשם לא נקב בשמות כל השוטרים האחראים לפסול, אך ציין, כי אחד מהם היה השוטר שעצר אותו, בלישה.

המאשימה תמכה את גרסתה בעדויותיהם של החוקר ג'אנו ושל השוטר בלישה. כן הוגשה הודעת הנאשם (ת/1). הנאשם מצדו הביא ראיה מהשוואה שערך בין הודעתו לבין נתונים שעלו מדו"ח המעצר (נ/1), כתב הערובה לשחרורו (נ/2) ודו"ח פעולה שחיבר בלישה (נ/3).

עדי התביעה דחו את טענות הנאשם. ואולם, לאחר שהקשבתי לעדויות ועיינתי היטב בראיות שהוגשו, באתי למסקנה כי לא הוכח מעבר לכל ספק שהודיית הנאשם היתה חופשית ומרצון. הספק שהתעורר בהקשר זה פועל לזכות הנאשם, באופן שיש לפוסלה.

החוקר ג'אנו הוא שגבה את הודעת הנאשם, כאשר מעיון בהודעה מתברר, כי הוא החל לגבות את הודעתו בשעה 22:20, וגבייתה הסתיימה בשעה 22:50. בהודעתו הודה הנאשם בנשיאת הנפץ ובהשלכתו לעבר השוטר בלישה. הוא תיאר את צבעו של הנפץ ואת גודלו, וכן תיאר כיצד השליך את הנפץ, וכך אמר: "זרקתי את זה לאזור של השוטרים לחמם את העבירה (צ"ל אוירה – ש.ד.), לא התכוונתי לפגוע בשוטרים רק שהיה אוירה חמה שירדפו אחרינו..." (ת/1, ש' 10-11); "הוא הדליק את הנפץ ואמר לי לזרוק אז לקחתי אותו וזרקתי אותו בזריזות וברחתי מהמקום, והשוטר רץ אחרי ועצרו אותי אחרי עשרים שלושים מטר" (ת/1, ש' 13-14).

ג'אנו לא הכחיש בעדותו בצורה ישירה ומפורשת את ההאשמה שיוחסה לו, וטען רק, כי בדרך כלל "לא נאמרים דברים כאלה בחקירה" וכי בדרך כלל הוא משוחח עם חשודים על האפשרות להפנותם להליך טיפולי אצל קצינת מבחן רק כאשר מדובר בקטינים, כאשר ביחס לנאשם הוא אינו זוכר אם באותו זמן היה קטין או בגיר (עמ' 3, ש' 27-28). גם בהמשך עדותו, ג'אנו התחמק ממתן תשובה ישירה וברורה לשאלה, האם הוא הציע לנאשם להודות בתמורה לסיום ההליך והפנייתו לקצינת מבחן, ותחת זאת השיב: "אני בתחום שלי מתעסק בסמים. אני אומר להם שבהודעה שלו יש לי אפשרות ללכת אתו לטיפול אזהרתי והטיפול איתו עם קצינת מבחן יותר קל וללכת לצבא..." (עמ' 11, ש' 23-25).

בדומה לג'אנו, גם בלישה לא הכחיש בעדותו בצורה מפורשת את ההאשמה שיוחסה לו, והתקשה למסור תשובה ברורה לשאלה שלפנינו, היינו – האם בעת שהנאשם המתין לחקירתו, אמר לו, כי אם לא יודה, הוא יישלח למעצר בחברון, ותחת זאת השיב תשובות מתחמקות ומתפתלות: "אני לא זוכר. בקושי אני זוכר את התיק הזה שהיה לפני 3 שנים. אני לא זוכר דברים כאלה. זה ממש לא נראה לי. לא. אני לא זוכר את הדברים האלה. האמת שאני בקושי זוכר את התיק. אני מאמין שאם היו דברים כאלה הם היו נרשמים" (עמ' 14, ש' 15-17). ובהמשך השיב: "אם מותר להגיד לעצור דבר כזה? אני לא זוכר שאמרתי דבר כזה לעצור. אני בסיטואציה שלי מה שהיה לי אני לא זוכר שהיה דבר כזה" (עמ' 15, ש' 21-22).

לעומת חולשת גרסאותיהם של ג'אנו ובלישה, מסר הנאשם גרסה ברורה וישרה, הניתנת להיאמן, ואשר מתיישבת עם הגיונם של דברים ואינה נסתרת בראיות חיצוניות. הנאשם תיאר בעדותו את הנסיבות שהביאו אותו להודות. לטענתו, מתחילת החקירה הופעל עליו לחץ להודות במעשה, כאשר בזמן שישב בחדר החקירה והמתין לחוקר, נכנסו לחדר שוטרים ואלה זרקו בחלל האויר איומים שונים על מה שצפוי לו אם לא ישתף פעולה עם החוקר ולא יודה במעשה, כגון: "אני אלך איתו עד תום ההליכים", וגם: "אם אתה לא רוצה לישון הלילה בחברון, כדאי לך להודות".

הוא סיפר, כי לאחר מכן, נכנס החוקר ג'אנו לחדר, ואמר לו כי אם יודה, ייפטר מעונש: "אתה מודה ואתה מבקש סליחה מהשוטר ואנחנו מביאים את דודה שלך שתחתום עליך ערבות ופה תם העניין מעתה ועד עולם" (עמ' 19, ש' 10-11). לטענת הנאשם, הוא אמר לג'אנו כי הוא מסכים לבדיקת שאריות חומר נפץ על ידיו, אך ג'אנו התעלם מדבריו, ואמר לו: "הכי הרבה יהיה לך קצינת מבחן וזהו זה, ישלח לך דף לבית עם קצינת מבחן וזהו זה" (עמ' 19, ש' 13-14).

הנאשם טען, כי הוא הושפע מהאיומים שנזרקו לעברו, ומצד שני, האמין להבטחה של ג'אנו, כי אם יודה, לא יאונה לו כל רע, ולכן הודה: "חיפשתי להיחלץ מהמצב כמה שיותר מהר, מבלי שהישיבה תדע ואמא שלי וראיתי שיש לי אפשרות אז אמרתי יאללה נעשה את זה" (עמ' 19, ש' 24-25).

הנאשם נשאל, מדוע, אם התבקש להודות בהשלכת הנפץ בלבד, הוסיף מדעתו תשובה מפורטת הכוללת את תיאור הנפץ ואת נסיבות המעשה, והשיב, כי הוא הבין מג'אנו שעליו למסור גרסה שתהיה אמינה מספיק ואין די בהודיה כללית, ולכן העשיר את גרסתו בפרטים שונים: "אני הבנתי שנקלעתי לאיזה שהוא משחק שמה שאתה צריך זה להודות והייתי צריך למכור הודעה שהיא ניתנת לשיווק ולא משהו סתמי, משהו שיתפוס" (עמ' 24, ש' 28-29).

מן הראיות המרכיבות את התשתית העובדתית שהונחה לפני מתעורר חשד, כי אכן בגביית ההודעה ת/1 נקט החוקר ג'אנו בדרך של פיתוי והשאה, בכך שהנאשם פותה להאמין, כי אם יודה במעשה המיוחס לו, הוא ייפטר לביתו ללא עונש, ולכל היותר יתחייב בהליך טיפולי מסוים. בכך קיוה הנאשם להיחלץ מן המבוכה הצפויה לו כאשר ייודע להוריו ובישיבה שבה למד באותו זמן, כי הוא נעצר בגין השתתפות בקטטה.

כמו כן, מתעורר ספק בכך שהנאשם מסר את ההודיה בצורה חופשית ומרצון, כאשר לעניין זה, לא נשללה לחלוטין האפשרות שהנאשם מסר את הודאתו כיוון שאוים על ידי שוטרים שנכנסו לחדר החקירות, שאם לא יודה יישלח למעצר. החשש שלא הוסר הוא, שלחץ חיצוני זה הוא שגרם, בין היתר, לנאשם להודות במה שהודה.

נטל השכנוע להוכחת היות ההודיה "חופשית ומרצון" מוטל על המאשימה ומספק בהקשר זה יהנה הנאשם וההודיה תפסל. (ר' קדמי, על הראיות, חלק א' עמ' 121-120).