החלטה
1.להלן החלטתי בבקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף בטענה להעדר עילה, התיישנות עילת התביעה ושיהוי.
2.בכתב התביעה נטען כי בחודש אפריל 2006 סוכם בין התובעת לבין הנתבעת וחברה נוספת בשם "מסד מתקני משחקים 2000 בע"מ" (להלן: "חב' מסד") כי התובעת תבצע יציקת גומי בחצר בית הספר של הנתבעת בשטח של כ-200 מ' וזאת תמורת תשלום סך של 40,000 ש"ח בתוספת מע"מ. התובעת פעלה בהתאם להסכמה הנ"ל וביצעה את יציקת הגומי וזאת לאחר שחב' מסד התקינה במקום מתקני משחקים. בהמשך, לאור טענת הנתבעת כי היציקה אינה תקינה, ביצעה התובעת יציקה חוזרת. משפנתה התובעת לנתבעת בדרישה לתשלום התמורה המוסכמת, ביקשה האחרונה לקבל אישור מכון התקנים הן לעניין תקינות משטח הגומי והן לעניין תקינות המשחקים שהתקינה חב' מסד וכן המחאת זכות מטעם חב' מסד. על אף כי דרישותיה הנ''ל של הנתבעת לא סוכמו מראש, התובעת קיימה אחריהן, אולם, ועל אף זאת, הנתבעת לא שילמה לתובעת את התמורה המוסכמת, כולה או בחלקה. מכאן התביעה, העומדת על סך של 65,728 ש"ח.
3.הנתבעת הגישה תגובתה לבקשה ולאחר ששקלתי מכלול טענות הצדדים, מצאתי כי יש לדחות את הבקשה.
4.בהתאם לתק' 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, בית המשפט מוסמך להורות על מחיקת התביעה ככל וכתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה. לא בנקל בית המשפט נוקט בצעד קיצוני זה והוא יעשה זאת אך ורק כאשר ברור הדבר כי בהנחה ויעלה בידי התובע להוכיח את כל הנטען בכתב התביעה, הוא לא יהיה זכאי לקבל את הסעד המבוקש. ודוק, בהחלטה מסוג דא בית המשפט אינו בוחן את טענות ההגנה המועלות מפני התביעה, והחלטתו ניתנת אך ורק בהסתמך על הנטען בכתב התביעה. כן יודגש כי אף בהתקיים סיכוי קלוש כי התובע יזכה בסעד המבוקש בתביעה, על בית המשפט להימנע ממחיקת תביעתו על הסף (ר' ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד, פ"ד נה(5) 826, ע"א 642/89 עיזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה, פ"ד מו(1) 470 וכן ע"א 50/89 פרופ' ליטן נ' פרופ' אילתה, פ"ד מה(4) 18).
5.הנתבעת טוענת להעדר עילה בנימוק כי היא לא התקשרה עם התובעת בהסכם כלשהו, לא היתה מחוייבת כלפיה באף שלב משלבי ביצוע העבודה וכי התובעת ביצעה את העבודה בתור קבלן משנה אצל קבלן אחר (ככל הנראה הכוונה לחב' מסד). קבלן המשנה הפר את התחייבויותיו כלפי הנתבעת, ולפיכך אין הוא זכאי לקבל ממנה סכום כלשהו וכתוצאה מתחייבת גם הנתבעת אינה זכאית לקבל ממנה תמורה כלשהי.
די בכך כי טענות הנתבעת לעיל אינן מבוססות על האמור בכתב התביעה והן בבחינת גרסה סותרת לגרסת התובעת במשפט על מנת לדחות את הטענה בדבר העדר עילת תביעה. ברור הדבר שככל ויעלה בידי התובעת להוכיח גרסתה במשפט, היא תזכה בסעד המבוקש בתביעה.
בנסיבות העניין, אני דוחה את הבקשה לסילוק התביעה על הסף בטענה להעדר עילה.
6.כאמור, בכתב התביעה נטען כי הצדדים בעלי הדין, יחד עם חב' מסד, סיכמו על ביצוע העבודה בחודש אפריל 2006. הואיל וכתב התביעה הוגש ביום 21.3.13, כחודש ימים לפני תום תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, אזי בהתאם לגרסת התובעת, עילת התביעה לא התיישנה.
מנגד, בתצהירו של מר גרייס מנסור מטעם הנתבעת והמצורף לבקשה נטען כי התביעה הוגשה בחלוף למעלה מ-7 שנים ממועד התקשרות הנתבעת עם חב' מסד (מבלי לפרט את המועד הנטען).
הנה אם כן, עסקינן בשתי גרסאות עובדתיות סותרות אשר תוכרענה לאחר שמיעת הראיות בתביעה ורק אז ניתן לקבוע באם אכן התביעה התיישנה, אם לאו.
7.אפנה עתה לדיון בטענת השיהוי.
טענת השיהוי אינה אהודה בהלכה הפסוקה, שכן, קבלתה מחייב דחיית התביעה על אף הגשתה במסגרת תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, זאת מבלי לדון ולהכריע בטענות הצדדים לגופן. הדברים באו לידי ביטוי ב-ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, שם נפסק כדלקמן:
"טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע, וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה של בעלי דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות, והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות גישה כאמור, המוכרת כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במדרג זכויות האדם. קבלת טענת השיהוי בתוך תקופת ההתיישנות עלולה להמריץ תובע להגיש את תביעתו לערכאות ולהרתיעו מחיפוש אחר פתרונות חלופיים למחלוקת מחוץ לערכאות המשפט.... נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי התנאים לקבלתם הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים" (שם, עמ' 445 ד'-ז').
על מנת כי טענת השיהוי תתקבל, חובה להוכיח כי התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, כי במשך הזמן הנתבע שינה את מצבו לרעה, או כי השיהוי נגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע (ר' ע"א 554/84 החברה לשיכון עממי בע"מ נ' מימון ואח', פ"ד מ(2) 802, 810). באשר לרמת ההוכחה כי התובע זנח את תביעתו, נקבע בפסק דין תלמוד תורה כי "... קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנדונה. טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על ידי הטוען לה" (שם, עמ' 446). ודוק, השתהות בהגשת תביעה לא מהווה, כשלעצמה, שיהוי במובן המשפטי של המונח, ובנדון נקבע בפסק דין תלמוד תורה לעיל כדלקמן:
"איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין, והיא עשויה לעתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות...." (שם, עמ' 446 ה').
ב-רע"א 9060/04 נבו נ' כאשי ואח' (פורסם בנבו), הוסיף בית המשפט לעניין דוקטרינת השיהוי, באומרו:
"זאת ועוד, על הטוען לשיהוי להוכיח כי שינה את מצבו לרעה עקב התנהגותו של התובע, ולא כתוצאה של שינוי נסיבות אובייקטיביות. אשר על כן, עליו להוכיח כי התובע הציג מצג ממשי של ויתור על זכותו וכי אירעה פגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, עד כדי ניצול לרעה של התובע את ההליך השיפוטי...
לבסוף, גם בהתקיים התנאים להיווצרותו של שיהוי, לבית המשפט מסור שיקול הדעת לקבוע מתי יש להחיל את השיהוי ומתי יש להימנע מכך. במכלול השיקולים שישקול בית המשפט בעניין זה כלולים האינטרסים ההדדיים של הצדדים, היחס בין הנזקים שנגרמו לכל אחד מהם, מהות התביעה והסעד המבוקש על ידי התובע, אינטרס הציבור והדאגה לקיומו של הליך שיפוטי תקין..." (שם, סע' 14-15 לפסק הדין).
כן נפסק כי נטל הוכחת טענת השיהוי מוטל על הנתבע המעלה את הטענה (ר' ע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מז(4) 846, ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' חסן, פ"ד מז(5) 1).