מדינת ישראל נ' פלוני

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטת מ' אגמון-גונן), מיום 18.2.2025 בעמ"נ 50944-12-24. במסגרת ההחלטה, נדחתה בקשת המבקשת לעיין מחדש או לעכב את ביצועה של החלטת ביניים של בית המשפט המחוזי מיום 9.2.2025, שבה הורה בית המשפט ליתן למשיב רישיון ישיבת ארעי בישראל מסוג א/5, למשך שנה.

רקע

המשיב, אזרח אריתריאה, נכנס לישראל בשנת 2009. לאחר שנערך לו שימוע והוצאו לו צווי הרחקה ומשמורת, ניתן לו ביום 22.11.2009 רישיון זמני לישיבת ביקור, המיועד למי שנמצא בישראל בלי רישיון ישיבה וניתן בעניינו צו הרחקה, וזאת עד ליציאתו או הרחקתו מישראל (סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952). בחלוף מספר שנים, ביום 24.5.2018, הגיש המשיב בקשה למקלט מדיני בישראל, בטענה כי גויס לצבא על ידי השלטונות בארץ מוצאו.

ביום 1.10.2024 הגיש המשיב ערר לבית הדין לעררים בטענה לאי-מתן החלטה בבקשתו למקלט, במסגרתו הוסיף וביקש כי יינתן לו רישיון לישיבת ארעי בישראל (א/5), עד לאחר 30 יום מעת הכרעה בבקשתו למקלט. המדינה, מנגד, טענה כי שאלת אמות המידה לבחינת בקשת מקלט מהסוג של המבקש – שבמרכזה עריקות או השתמטות מהצבא באריתריאה – ניצבת במרכזו של הליך שעודנו תלוי ועומד בבית משפט זה (בר"מ 67835-09-24), ועל כן, מטעמי כיבוד בין הערכאות, ביקשה למחוק את הערר, ולחילופין – להקפיאו עד להכרעה בהליך הנזכר. בית הדין קיבל את בקשת המדינה, והורה על מחיקת הערר. באשר לבקשת המקלט, נקבע כי אין מקום להורות למדינה ליתן בה החלטה, בעוד המצב המשפטי לגביה אינו נהיר ומונח לפתחו של בית משפט זה. עוד נקבע, כי בשים לב להצדקה שבעיכוב שחל במתן החלטה פרטנית בבקשת המקלט; לשיהוי שבה הוגשה, בחלוף תשע שנים ממועד כניסת המבקש לישראל; וכן לעובדה שבידי המבקש רישיון לישיבת ביקור, שמונע את הרחקתו מישראל ומאפשר לו לשהות ולהתפרנס בישראל – אין להיעתר לבקשת המשיב לקבלת רישיון לישיבת ארעי בישראל עד להכרעה בבקשת המקלט.

המשיב ערער לבית המשפט המחוזי, ומיקד טענותיו באי-קבלת הסעד שנוגע למתן רישיון ישיבת ארעי בישראל. ביום 23.12.2024 הורה בית המשפט המחוזי למדינה להגיש תגובה לערעור, עד ליום 24.1.2025, שבה יובהר, בין היתר, "מה המניעה למתן אשרת א/5 זמנית עד להכרעה בבקשת המקלט של המבקש". ארבעה ימים עובר למועד האחרון להגשת התגובה, ביום 21.1.2025, הגישה המדינה בקשה להארכת מועד, בהסכמת ב"כ המשיב, עד ליום 9.2.2025 – והיא התקבלה בו ביום (להלן: ההחלטה הראשונה). בהמשך לכך, ביום 6.2.2025, שלושה ימים לפני המועד האחרון להגשת התגובה, הגישה המדינה בקשה נוספת להארכת מועד ב-10 ימים נוספים, גם היא בהסכמת ב"כ המשיב (להלן: בקשת הארכה השנייה). ביום 9.2.2025 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. במסגרת ההחלטה, העיר בית המשפט המחוזי על אודות התנהלות המדינה בהגשת הבקשה וצוין כי בקשת הארכה השנייה, הוגשה ביום חמישי בצהריים לקראת סוף יום העבודה, כאשר המועד להגשת התגובה – יום 9.2.2025 – יצא ביום ראשון, כך ש-"בפועל, המשיבה, ולא בפעם הראשונה, מעמידה את בית המשפט לפני עובדה מוגמרת". עוד צוין כי לבקשה השנייה לא נלווה נימוק ממשי, בפרט כשמדובר בבקשה למתן ארכה שנייה; וכי אף לא נזכר בה שקדמה לה בקשת הארכה הראשונה. מטעמים אלו, הבקשה להארכת מועד נדחתה, ולצד זאת, ניתנה ההחלטה הבאה: "כיוון שההנמקה המרכזית של בית הדין נוגעת להליכים התלויים ועומדים בבית המשפט העליון בבר"מ 67835-09-24 שטרם נקבע לדיון [...] אני מורה למשיבה לתת למערער עד ליום 20.2.25 אשרת א/5 למשך שנה. המשיבה תודיע עם קבלת החלטה בבר"מ בבית המשפט העליון או עד ליום 13.7.25 לפי המוקדם. בהתאם לכך יינתנו החלטות באשר להמשך הדיון בערעור".

ביום 17.2.2025, הגישה המדינה בקשה לעיון מחדש בהחלטה הנזכרת, ולחילופין, לעיכוב ביצוע ההחלטה ליתן למשיב רישיון לישיבת ארעי (א/5), וזאת על מנת לאפשר לה לשקול הגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בבקשתה, עמדה המדינה על טיבו העקרוני של הליך בר"מ 67835-09-24 שכאמור תלוי ועומד בבית משפט זה, ולהשלכות הרוחב הנלוות לו, הנוגעות לאלפי אזרחי אריתריאה השוהים בישראל. כמו כן, העלתה המדינה טענות לגוף הערעור, וכן הצביעה על השגגות שנפלו לטענתה, בהחלטת בית המשפט המחוזי ליתן למשיב רישיון ישיבת ארעי במסגרת החלטת ביניים בערעור. בית המשפט דחה את הבקשה ביום 18.2.2025 תוך שהוא שב על הערותיו באשר להתנהלות המדינה. כמו כן נקבע כי אין מקום לעיכוב ביצוע ההחלטה, בשים לב לכך שבקשת העיכוב הוגשה ביום 17.2.2025 – ומחמת הגשתה לאחר שעות העבודה, הובאה לפני בית המשפט רק למחרת – בחלוף תשעה ימים ממועד מתן ההחלטה (9.2.2025), ושלושה ימים לפני המועד שנקבע למתן הרישיון הארעי (20.2.2025), וכן כי "מדובר ממילא באשרה למשך שנה בלבד".

בהמשך להחלטת בית המשפט המחוזי, פנה המשיב למדינה ביום 20.2.2025 בבקשה ליתן לו רישיון לישיבת ארעי. בו ביום הוגשה הבקשה שלפניי ולצידה בקשה לצו ארעי, ובהחלטתי מאותו יום נתתי צו ארעי לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי, עד להחלטה אחרת.

טענות הצדדים

המדינה טוענת כי החלטת בית המשפט המחוזי מהווה, הלכה למעשה, מתן סעד זמני בערעור מינהלי, ועל כן נמנית על סוגי ההחלטות שניתן להגיש עליהן בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, בהתאם לסעיף 12(ב)(1א) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000. לגופם של דברים, טוענת המדינה כי ההחלטה חורגת מדפוסי הביקורת השיפוטית המקובלים בהליכים מנהליים, באשר היא מהווה "כמעין סנקציה על עצם בקשת ארכה", באופן שחורג באופן קיצוני, כלשונה, ממתחם ההחלטות המקובל בבקשות דיונית מהסוג הנדון. עוד טוענת המדינה, כי הסעד שניתן בהחלטה – בטרם התברר הערעור לגופו – אינו עולה בקנה אחד עם תורת הסעדים הזמניים בערעור, באשר הוא חורג משימור המצב הקיים הנוגע למשיב, ומשנה את מצבו באשר הוא 'משדרג' את רישיון ישיבתו בישראל, לישיבת ארעי. רישיון זה, מציינת המדינה, מעניק זכאות לזכויות סוציאליות שאינן ניתנות לאוחז ברישיון לישיבת ביקור, שבו מחזיק המשיב כעת. נוסף על כך, טוענת המדינה כי החלטת בית המשפט המחוזי, על אף שנדמית כהחלטת ביניים, מכריעה הלכה למעשה בערעור לגופו, שכן הסעד שניתן בה חופף במהותו לסעד שהתבקש בערעור ובשים לב לכך שלא נקבע בהחלטה מועד לדיון או המשך בירור הערעור; כל זאת, ללא קבלת תשובת המדינה לערעור, ובניגוד לתקנות סדרי הדין הרלוונטיות, המחייבות קבלת תשובת המשיב בטרם יתקבל הערעור. זאת ועוד, טוענת המדינה כי להחלטה השלכות רוחב משמעותיות שכן ניתן יהיה ליישמה באופן דומה בהליכים שיפוטיים רבים שעניינם בבקשות זרים למעמד בישראל.

המשיב, מנגד, טוען כי יש לדחות את הבקשה על הסף מחמת שהיא אינה נמנית על סוגי ההחלטות שניתן להגיש לגביהן בקשת רשות ערעור בהתאם לחוק. לטענתו, משעה שכלל לא הגיש בקשה לסעד זמני בבית המשפט המחוזי, לא ניתן לראות בהחלטה שניתנה "החלטה בבקשה לסעד זמני בערעור מינהלי" (סעיף 12(ב)(1א) לחוק), ועל כן המדינה לא יכולה להתבסס על סעיף זה לצורך בקשתה. לגופם של דברים, טוען המשיב כי אין עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי; זאת לנוכח שיקול הדעת הרחב הנתון לו בקביעת סדרי דיון; בשים לב לנימוק ההחלטה, הנוגע להתנהלות המדינה; ולאור מועד הגשת הבקשה דנן סמוך למועד שנקבע למתן הסעד, ביום 20.2.2025. עוד טוען המשיב, כי עניינו של הסעד שניתן הוא "במעמד זמני ביותר, לשנה בלבד, שיתבטל בעצמו בהמשך", ועל כן לא ניתן לומר שהחלטת בית המשפט העניקה למשיב את הסעד הסופי שביקש וכי ערעורו התקבל הלכה למעשה. כמו כן, טוען המשיב כי אין בסיס לטענת המדינה כי ההחלטה טומנת בחובה השלכות רוחב שחורגות מעניינו הפרטני, שכן היא ניתנה על רקע התנהלות המדינה בהליך הקונקרטי.

דיון והכרעה

לאחר עיון בבקשה ובתגובה שהוגשה לה, הגעתי למסקנה כי יש מקום לדון בה כאילו ניתנה רשות ערעור, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. אומר כבר כעת, כי מצאתי שדין הערעור – להתקבל.

ראשית, דין טענת הסף של המשיב להידחות. בהתאם לסעיף 12(ב)(1א) לחוק, החלטה אחרת של בית משפט לעניינים מינהליים תהא נתונה לערעור לפני בית משפט זה אם ניתנה רשות לכך, כאשר בכלל 'החלטה אחרת' לעניין סעיף זה, גם החלטה בבקשה למתן סעד זמני בערעור מינהלי. בענייננו, החלטת בית המשפט המחוזי אמנם לא ניתנה בבקשה לסעד זמני, שכלל לא הוגשה על ידי המשיב; אולם על פי לשונה ומהותה, היא בוודאי החלטה שעניינה בסעד זמני, באשר היא מעניקה למשיב סעד ביניים, בטרם הוכרע הערעור לגופו. מדובר אפוא בהחלטה שהמדינה רשאית הייתה להגיש עליה בקשת רשות ערעור (והדברים נכונים אף ביחס לבקשה לעיון מחדש המוסבת על ההחלטה המקורית בעניין מתן סעד זמני).

לגופם של דברים, מצאתי כי החלטת בית המשפט המחוזי – אינה יכולה לעמוד. אמנם ככלל, ערכאת הערעור לא תטה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעדים זמניים (ראו, מיני רבים: רע"א 5780/19 גרינשפון נ' בן הרוש, פס' 10 (24.10.2019)); אולם לכלל זה ישנם חריגים (רע"א 7696/19ההתאחדות לכדורגל בישראל נ' עירוני מודיעין העמותה העירונית לספורט מודיעין מכבים רעות, פס' 7 (25.11.2019)). שוכנעתי כי החלטת בית המשפט המחוזי נמנית על חריגים אלו, וכי קיימת הצדקה להתערב בה ולהורות על ביטול הסעד הזמני שניתן.

החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה כאמור בעקבות בקשת ארכה שנייה שהגישה המדינה לפרק זמן של 10 ימים, שלושה ימים בטרם המועד האחרון להגשת תגובתה. הבקשה הוגשה בהסכמת המשיב, ובנימוק כי פרק הזמן המבוקש נדרש "להשלמת התשובה והגשתה כדבעי". בקשות מעין זו מוגשות ומתקבלות בבתי המשפט כדבר שבשגרה, ולא מצאתי כי נפל פגם כלשהו בהתנהלות המדינה בנדון. יתר על כן, גם אם הייתי מוצאת כי נפלו פגמים בבקשת הארכה השנייה, ביחס לעיתוי הגשתה ולהיקף ההנמקה שנלוותה לה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי – וכאמור איני סבורה כי זה המצב בענייננו – לא היה בכך להצדיק את ההחלטה שניתנה. כידוע, בארגז הכלים השיפוטי מצויים שורה של אמצעים דיוניים לטיפול בבקשה שנמצאו בה פגמים מהסוג עליהם עמד בית המשפט המחוזי, וביניהם דחיית הבקשה, או קבלתה והטלת הוצאות. נסיבות העניין שלפנינו לא הצדיקו 'דילוג' על אמצעים מתונים אלו – אף לא בקירוב. בפרט, שגה בית המשפט המחוזי כאשר העניק למשיב סעד זמני מבלי שהלה ביקש זאת; ויתרה מכך, אף מבלי שניתנה למדינה הזדמנות להתייחס לכך כנדרש על פי התקנות (ראו תקנה 43(ג) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 בשילוב תקנה 9(ד) (להלן: התקנות)). בהקשר זה אוסיף ואעיר, כי אף התנהלות המשיב, שנתן הסכמתו לבקשת הארכה מטעם המדינה, ובהליך זה טוען נגד התנהלות המדינה– מעוררת תמיהה.

כל האמור מקבל משנה תוקף בשים לב לגופה של ההחלטה, ולטיבו של הסעד הזמני שניתן במסגרתה. כידוע, מטרתו של סעד זמני היא "להבטיח זכות לכאורה במהלך ההליך המשפטי ואת קיומו התקין והיעיל של ההליך או את ביצועו הראוי של פסק הדין" (ראו סעיף 28 לתקנות, בשילוב תקנות 94 ו-145 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018). אל מול תכלית זו, שעניינה זכות התובע להליך אפקטיבי ולהגנה על זכויותיו עד להכרעה בהליך, ניצב הצורך להגן על המשיב לבקשה מפני פגיעה בזכויותיו או באינטרסים עליהם הוא מופקד, על יסוד תשתית ראייתית לכאורית, ובטרם הוכיח המבקש את זכותו לקבלת הסעד העיקרי (רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא(3) 789, 800 (1997)). על רקע דברים אלו, הודגש בפסיקת בית משפט זה כי תפקידו העיקרי של הסעד הזמני הוא בשימור המצב הקיים עובר להגשת התובענה, על מנת למנוע את האפשרות כי הנתבע ינצל את פרק הזמן שעד למתן פסק הדין באופן שיעמיד את התובע בפני שוקת שבורה ככל שתביעתו תתקבל (רע"א 2047/16חברת אולמי אחים סעיד אל - דהאהוד בע"מ נ' אולמות ומסעדות דאוד (2001) בע"מ, פס' 12 (11.4.2016)). עם זאת, במקרים שבהם מוצא בית המשפט כי סעד מניעתי אינו מספיק להגנת זכויות התובע עד להכרעה בהליך, נתונה לבית המשפט הסמכות לתת גם סעד זמני שמשנה את המצב הקיים, אולם השימוש בסמכות זו ייעשה במקרים חריגים, שבהם סבור בית המשפט כי הדבר נצרך על מנת למנוע פגיעה קשה בתובע, ותוך זהירות יתרה מחמת הפגיעה הכרוכה בכך לזכויות הנתבע (רע"א 9213/12רשת נגה בע"מ נ' ישראל 10 – שידורי הערוץ החדש בע"מ, פס' 32 (20.1.2013)). עוד נקבע, כי הלכה זו חלה ביתר שאת מקום שבו הסעד הזמני חופף לסעד העיקרי שהתבקש בתביעה (עניין ההתאחדות לכדורגל בישראל, פס' 9; רע"א 2071/21חצרי אלף בית דוד המלך בע"מ נ' אזורים בנין (1965) בע"מ, פס' 17-16 (13.7.2021)).

בענייננו, בית המשפט המחוזי לא נימק מדוע המקרה שלפניו נמנה על המקרים שמצדיקים מתן סעד זמני מסוג "צו עשה", המשנה את המצב הקיים ומשדרג את רישיון ישיבתו של המשיב בישראל – על אגד הזכויות הנלוות לכך. אף אין בידי לבחון האם התקיימה בנסיבות העניין הצדקה לסעד מרחיק לכת זה, בראי המבחנים המקובלים למתן סעד זמני – ובהם מאזן הנוחות בין הצדדים – שעה שבקשה לקבלת סעד זמני כלל לא הוגשה על ידי המשיב כאמור. הדברים אמורים ביתר שאת, בשים לב לעובדה שהסעד הזמני, שניתן לפרק זמן של שנה, חופף במידה ניכרת, גם אם לא מלאה, את הסעד העיקרי בהליך.

מכל הטעמים המפורטים לעיל, הגעתי כאמור למסקנה כי דין הערעור להתקבל. הסעד שלפיו יינתן למשיב רישיון ישיבת ארעי (א/5) – מבוטל בזאת. בקשת המדינה להארכת המועד להגשת תגובתה לערעור בבית המשפט המחוזי מתקבלת בזאת – התגובה תוגש עד ליום 2.4.2025.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ט אדר תשפ"ה (19 מרץ 2025).